השותפות שנעלמה וחזרה: המחוזי דחה את ניסיונו של רוכש דירה "להחיות" פסק בוררות בן עשור
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי התנהלותו של מאיר יצחק וינד, שהצהיר בעבר כי אין לו זיקה לדירה ברחוב כתב סופר, מונעת ממנו לדרוש כיום את אכיפת פסק הבוררות משנת 2016 שהעניק לו חלק מהנכס; השופטת עינת אבמן-מולר אישרה במקביל את פסקי הדין המאוחרים של בית דין צדק בני ברק, השוללים את זכויותיו.
סכסוכי מקרקעין בירושלים הם לעיתים קרובות מבוך של הסכמים בעל פה, נאמנויות נסתרות ודינמיקה קהילתית מורכבת. אולם, פסק הדין שניתן ביום 23 במרץ 2026 על ידי כבוד השופטת עינת אבמן-מולר בבית המשפט המחוזי בירושלים, חושף מסכת עובדתית פתלתלה במיוחד, המלמדת שיעור חשוב בדיני "השתק" ובתום הלב הנדרש מבעלי דין.
במוקד הפרשה עומדת דירה ברחוב כתב סופר 16 בירושלים. הדירה, שהייתה רשומה על שם חנה זיסל זייברט אך נוהלה בפועל על ידי אחיה, אברהם ארליך, הפכה לסלע מחלוקת בין שני רוכשים פוטנציאליים: מאיר יצחק וינד (המבקש) ונפתלי קראוס ושרה אלקה וין (המשיבים).
השתלשלות העניינים החלה בשנת 2012, אז חתם וינד על הסכם לרכישת הדירה. לאחר קשיים במימוש העסקה ומחלוקות כספיות, נמכרה הדירה בשנית בשנת 2014 לקראוס. הסכסוך בין שני ה"קונים" הגיע לפתחו של הבורר הרב אברהם צבי הכהן, אשר פסק במרץ 2016 כי השניים הם "שותפים" בדירה – וינד מחזיק ב-35.8% וקראוס ב-64.2%.
אלא שמאז אותו פסק בוררות, נראה היה כי וינד בחר "לצאת מהתמונה". לפי קביעת בית המשפט, וינד הפסיק להעביר תשלומים עבור המשכנתא, הפסיק לגבות דמי שכירות ואף קיבל כספי השבה מהמוכר המקורי. השיא הגיע בשנת 2017, כאשר במסגרת הליך משפטי מול עיריית ירושלים בנושא חוב ארנונה, הצהיר וינד בנחרצות כי הדירה אינה בבעלותו וכי הזיקה היחידה שלו אליה הייתה "זיכרון דברים" שבוטל.
התפנית חלה לאחר שקראוס זכו בפסק דין הצהרתי במחוזי בשנת 2024, שאכף את הסכם המכר שלהם מול המוכרים המקוריים. בעקבות הצלחתם של קראוס, "נזכר" וינד בפסק הבוררות משנת 2016 ופנה לבית המשפט בבקשה לאשרו, שמונה שנים לאחר שניתן.
המשיבים, נפתלי קראוס ושרה אלקה וין, המיוצגים על ידי עו"ד קובי איפרח, הגישו מנגד בקשה לביטול פסק הבוררות ההוא, ודרשו לאשר פסקי בוררות מאוחרים יותר (משנים 2019 ו-2021) של "בית דין צדק בני ברק", שקבעו כי לוינד אין עוד כל זכות בנכס.
השופטת אבמן-מולר לא חסכה ביקורת מהתנהלותו של וינד, המיוצג על ידי עו"ד תומר פרסלר. היא תיארה את עדותו ככזו שהייתה "לא מהימנה, בלשון המעטה, מעורפלת ורוויית סתירות". בית המשפט קבע כי וינד יצר "מצג של ויתור" עליו הסתמכו קראוס כאשר המשיכו לנהל הליכים משפטיים מורכבים ויקרים כדי להציל את זכויותיהם בדירה.
בפסק דינה המנומק, הבהירה השופטת כי אף שחוק הבוררות אינו קובע מועד קשיח להגשת בקשה לאישור פסק בוררות, הזכות הזו אינה עומדת לנצח. "צד שבמשך שנים התעלם מפסק בוררות ולא פעל על פיו, צפוי להיתקל בטענת מניעות דיונית", נכתב בפסק הדין.
בית המשפט הדגיש כי הצהרתו של וינד בהליך הארנונה – שם טען שאין לו קשר לדירה – מונעת ממנו כעת לטעון לזכויות קנייניות מכוח פסק בוררות ישן. זהו יישום קלאסי של דוקטרינת ה"השתק השיפוטי", המונעת מבעל דין לטעון טענות סותרות בהליכים שונים כדי לזכות ביתרונות משפטיים.
בסופו של יום, החליט בית המשפט לדחות את בקשת וינד לאישור פסק הבוררות מ-2016 בשל שיהוי ניכר וחוסר תום לב, לדחות את בקשת וינד לביטול פסק הבוררות מ-2019, שכן הבקשה הוגשה באיחור של שנים ללא כל "טעם מיוחד", ולאשר את פסקי הבוררות של בית דין צדק בני ברק, הקובעים כי הדירה בבעלותם המלאה של קראוס ווין.
מעבר להפסד הקנייני, הטיל בית המשפט על וינד לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ₪. בכך, נחתם (לפחות בערכאה זו) אחד הסכסוכים היותר סבוכים שידעה שכונת גאולה בשנים האחרונות.
ת"א 32851-11-24
