הכרת תודה או ניצול? המחוזי אישר צוואה של אישה עם מוגבלות לטובת ילדי האפוטרופוסית שלה

הכרת תודה או ניצול? המחוזי אישר צוואה של אישה עם מוגבלות לטובת ילדי האפוטרופוסית שלה

בפסק דין תקדימי ומעמיק, דחה בית המשפט המחוזי ערעור על קיום צוואתה של אישה עם מוגבלות שכלית שהורישה את רכושה לילדי השכנה שטיפלה בה. השופטים התפלגו בשאלה המשפטית האם "הלכת הולצברג" חלה על צוואות, אך הסכימו פה אחד: רצון המנוחה והצדק האנושי גוברים.

ביום 23 במרץ 2026, ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק דין מרתק המשרטט את הגבול הדק שבין הגנה על חסרי ישע לבין כיבוד האוטונומיה של הפרט. הרכב השופטים – סגן הנשיא גרשון גונטובניק (אב"ד), השופטת עינת רביד והשופט נפתלי שילה – נדרש להכריע בדרמה משפחתית ומשפטית סבוכה סביב עיזבונה של אישה ערירית שנולדה עם פיגור שכלי קל.

המנוחה, שהוגדרה כ"אדם שמונה לו אפוטרופוס" (אשל"א), חיה במשך עשורים בסמוך למשפחתה של ט', שכנה שסייעה לה ולבעלה (שאף הוא היה אדם עם מוגבלות) במסירות רבה. בשנת 2001 מונתה ט' כאפוטרופוסית הרשמית של המנוחה. המנוחה, בצוואתה משנת 2015, בחרה להוריש את כל עיזבונה, הכולל שתי דירות, לשני ילדיה של ט' – המשיבים בהליך: א.י. (המיוצג על ידי עו"ד בעז קראוס) ור.י. (המיוצג על ידי עו"ד ליאת נח).

מנגד ניצבה המערערת, נ.ק. (המיוצגת על ידי עו"ד משה בן דוד), בת דודתה של המנוחה והיורשת על פי דין. המערערת טענה כי יש לפסול את הצוואה בשל היעדר כשירות, השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה של האפוטרופוסית. היא הדגישה כי המנוחה הייתה בדרגה מנטלית של ילדה בת 12, וכי חוק הנאמנות והפסיקה אוסרים על אפוטרופוס להפיק טובת הנאה מנכסי החסוי.

עם זאת, העובדות שנפרשו בבית המשפט ציירו תמונה שונה. התברר כי המערערת לא הייתה בקשר עם המנוחה במשך למעלה מ-40 שנה ולא ידעה דבר על חייה. לעומת זאת, המנוחה הביעה לא פעם, עוד מתחילת שנות ה-2000, את רצונה העקבי כי רכושה יעבור לט' וילדיה, אותם ראתה כמשפחתה היחידה.

בפסק דינו, השופט נפתלי שילה הביע ספקנות מקצועית כלפי חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר בן אור, שקבעה כי המנוחה לא הייתה כשירה לצוות. השופט ציין כי המומחית הסתמכה על קביעות גנריות ולא בחנה את "כישורי החיים" של המנוחה במועד עריכת הצוואה. עדויות הראו כי המנוחה נסעה באוטובוסים לבדה, ניהלה קשר זוגי ארוך, ידעה לפרט את רכושה ואף החזיקה "קלסר מסמכים" מסודר.

בית המשפט העדיף את עדויות עדי הצוואה – עורכי דין שהתרשמו מהמנוחה כ"חדה" ו"נינוחה" – על פני הניתוח הרפואי המאוחר. נקבע כי המשיבים עמדו בנטל הכבד להוכיח שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאותנטי של המנוחה.

עיקר הדיון המשפטי נסוב סביב "הלכת הולצברג", שקבעה בעבר כי פעולות שנעשות לטובת אפוטרופוס בנכסי חסוי נגועות בניגוד עניינים מובנה ודינן בטלות. השופטים התפלגו באופן מרתק בניתוח תחולתה על צוואות:

• השופט שילה סבר כי יש להבחין בין פעולות חוזיות (כמו שינוי מוטב בקופת גמל) לבין צוואה. לשיטתו, צוואה היא מעשה אישי והדיר שתמיד ניתן לשינוי, ולכן אין להחיל עליה את המגבלה הגורפת של ניגוד עניינים, כל עוד הוכחה כשירות.

• השופט גונטובניק הציע אבחנה שונה, המבוססת על מהות הקשר. הוא הזהיר כי החרגה קטגורית של צוואות עלולה לפתוח פתח לניצול על ידי אפוטרופוסים מקצועיים או כאלה ש"מקרוב באו". לשיטתו, הלכת הולצברג לא תחול כאשר מדובר באפוטרופוס שהוא בן משפחה או "שווה ערך למשפחה" (כמו במקרה זה), שכן מדובר ביורשים טבעיים.

• השופטת רביד הצטרפה לגישת השופט גונטובניק, והדגישה את הצורך בהרמוניה חקיקתית – אין הצדקה להבחין בין "צוואת האיש העני" (קופת גמל) לבין צוואה רגילה, אלא יש לבחון את זהות הנהנה ועוצמת הקשר שלו למנוח.

למרות חילוקי הדעות בהנמקה, השופטים הסכימו פה אחד לדחות את הערעור. בית המשפט קבע כי המנוחה הייתה כשירה, לא הושפעה באופן בלתי הוגן וכי העברת הרכוש לשכנים שטיפלו בה במסירות היא התוצאה היחידה המתיישבת עם "השכל הישר ותחושת הצדק".

בסיכום פסק הדין, חויבה המערערת לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ (סה"כ 40,000 ₪).

עמ"ש 35105-01-25