סוף לסחבת בנתניה: ביהמ"ש המחוזי קבע כי סירובם של בעלי "דירה מיוחדת" לפינוי-בינוי אינו סביר
השופט אלי ברנד מתח ביקורת חריפה על בני זוג שניסו להטעות את בית המשפט בנוגע למגוריהם בפועל ודרשו תמורה מופרזת: "ניסיון להשיג רווח עודף ולא שוויוני על חשבון השכנים".
בפסק דין נוקב שניתן ביום ה-24 במרץ 2026, הבהיר בית המשפט המחוזי מרכז-לוד כי זכות הקניין אינה מקנה לדיירים "זכות וטו" לסחוט תנאים מופרזים המעכבים פרויקטים של התחדשות עירונית. כבוד השופט אלי ברנד קיבל את תביעתם של 11 בעלי דירות ברחובות ההסתדרות והרב קוק בנתניה, וקבע כי סירובם של שכניהם, בני הזוג תמר ורפאל גראד, לחתום על הסכם פינוי-בינוי הוא בלתי סביר בעליל.
הפרשה החלה כאשר רובם המוחלט של בעלי הדירות במתחם "בנייני הרכבת" הישנים בנתניה (55 מתוך 56 בעלי זכויות) חתמו על חוזה עם החברות "אזורים" ו"החברה להתחדשות נתניה". הפרויקט השאפתני כולל הריסת מבנים ישנים ורעועים ובניית מתחם מודרני בן 181 יחידות דיור, הכולל ממ"דים ותשתיות ממוגנות – צורך שהפך לחיוני מאין כמוהו בשנים האחרונות.
הנתבעים, בני הזוג גראד, המיוצגים על ידי עו"ד עופר שחל, סירבו לחתום על ההסכם בטענה כי דירתם היא "דירה מיוחדת" מסוג דופלקס. לטענתם, התמורה שהוצעה להם – דירה חדשה בשטח של כ-160 מ"ר בתוספת מרפסת וחניות – אינה הולמת את ייחודיות הנכס שלהם. הם דרשו לקבל במקום זאת דירת דופלקס חדשה בשטח עצום של 314 מ"ר, או לחלופין שתי דירות נפרדות בשטח של 90 מ"ר כל אחת ללא כל תשלום נוסף.
אחד החלקים המרתקים והנוקבים ביותר בפסק הדין עוסק באמינות הנתבעים. השופט ברנד חשף כי בני הזוג ניסו להציג מצג שווא בתצהיריהם כאילו הם עדיין מתגוררים בדירה במתחם. בפועל, התברר כי הם עזבו את הנכס כבר בדצמבר 2024.
"הרושם הנוצר הוא שהנתבעים ניסו להציג את הדברים בצורה מטעה זו על מנת לתמוך בטענות ליתרונות סובייקטיביים עבורם בדירה," כתב השופט. הוא הוסיף כי מדובר ב"ניסיון הטעיה בוטה" וכי התעקשותם על דירה דו-קומתית, בשעה שהנתבע סובל ממגבלה רפואית המקשה עליו לעלות במדרגות, היא אבסורדית.
התובעים, המיוצגים על ידי עוה"ד ערן שפינדל ושירי שירן, טענו כי דרישות הנתבעים הן סחטניות ופוגעות בזכויות יתר הדיירים לביטחון ולקורת גג מודרנית. השופט קיבל עמדה זו במלואה. הוא ציין כי התמורה שהוצעה לנתבעים היא נדיבה במיוחד: בעוד שטח דירתם הרשום בטאבו הוא כ-44 מ"ר בלבד, היזם הסכים לחשב את התמורה לפי השטח המורחב (בהיתר) של 120 מ"ר.
השמאי מטעם התובעים, יצחק נעים, העיד כי הרווח הכלכלי הצפוי לנתבעים מהעסקה גבוה אף יותר מזה של שכניהם. השופט קבע כי הניסיון של הנתבעים להשתמש בעיכוב הפרויקט כאמצעי לחץ להשגת רווחים עודפים הוא שימוש לרעה בזכות הקניין.
בסיכומו של דבר, קבע השופט ברנד כי סירובם של בני הזוג גראד הוא בלתי סביר. לפיכך, הדירה שתוקצה להם היא הדירה שהוצעה להם מלכתחילה – דירת 160 מ"ר בקומה השביעית. שתי הדירות הנוספות ש"שוריינו" עבורם זמנית במהלך ההליך המשפטי ישוחררו חזרה ליזם לצורך שיווק.
מעבר להפסד המהותי, הטיל בית המשפט על הנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪, סכום שנפסק לדברי השופט "על דרך בית הלל" בהתחשב במצבו הרפואי של הנתבע. פסק הדין מהווה תמרור אזהרה ל"דיירים סרבנים" המנסים לשפר עמדות על חשבון הקהילה, ומדגיש את החשיבות של עקרון תום הלב בהתחדשות עירונית.
ת"א (מרכז) 17757-02-24
