בית המשפט קבע: יורשי המנוחה יפצו את אלמנת היזם ב-1.7 מיליון ש"ח עבור דירה שהובטחה לו
השופט יאיר דלוגין דחה את טענות הכפייה וההתיישנות של הנתבעים וקבע: "כתב ההתחייבות" עליו חתמו היורשים תקף ומחייב; למרות שהזכות לא הוזכרה בצוואה, ההתחייבות העצמאית למתן דירה בתמורה לקידום עסקת קומבינציה זיכתה את התובעת במלוא סכום התביעה.
בפסק דין מקיף ומנומק שניתן ביום ה-29 במרץ 2026, הכריע בית משפט השלום בתל אביב-יפו באחת מהסוגיות המורכבות של דיני חוזים, ירושה ומקרקעין. התביעה, שהוגשה על ידי מלכה אלישע, אלמנתו של יזם הנדל"ן המנוח משה אלישע, הסתיימה בניצחון משמעותי עבורה, כאשר בית המשפט הורה לארבעת יורשיה של המנוחה מרסל משולם לשלם לה פיצוי בסך כולל של כ-1.8 מיליון ש"ח (כולל הוצאות).
הפרשה החלה במסמך בכתב יד משנת 2006, בו אישרה המנוחה מרסל משולם "ייפוי כוח" למשה אלישע, המעניק לו זכויות לשלוש דירות או שוויין בפרויקט עתידי שייבנה על קרקעותיה בעפולה. לאחר מותה של מרסל בשנת 2010, חתמו יורשיה בשנת 2013 על "כתב התחייבות" חדש, בו הסכימו להעניק לאלישע דירה אחת מתוך הדירות שיתקבלו בעסקת קומבינציה. אלא שלאחר השלמת הבנייה בשנת 2018, סירבו היורשים לעמוד בהתחייבותם, מה שהוביל למאבק משפטי ארוך.
הנתבעים – רחמים משולם, ישעיה עמרני (שיוצגו על ידי עו"ד אודליה נפתלי), ומרדכי עמרני ושלמה עמרני (שיוצגו על ידי עו"ד יצחק דוידוב) – מהעלו שורה של טענות הגנה בניסיון להדוף את התביעה. בין היתר, טענו כי התביעה התיישנה, כי משה אלישע פעל כמתווך ללא רישיון בניגוד לחוק המתווכים, וכי חתימתו של רחמים משולם על כתב ההתחייבות הושגה תחת לחץ וכפייה, שכן אלישע איים כביכול "לתקוע" את עסקת הקומבינציה עם הקבלן.
בנוסף, טענו היורשים כי המסמך המקורי משנת 2006 אינו חוקי לפי חוק הירושה, שכן הוא מהווה עסקה בירושה עתידית שאסורה על פי דין. הם הוסיפו כי בצוואתה של מרסל לא הוזכרו הדירות, אלא רק שתי חנויות שהוענקו לאלישע, ולכן לשיטתם אין לו זכויות נוספות בקרקע.
כבוד השופט יאיר דלוגין, שניהל את ההליך ביסודיות, דחה בזו אחר זו את טענות הנתבעים. ראשית, לעניין ההתיישנות, קבע השופט כי מאחר שהדירה הייתה אמורה להימסר רק עם סיום הבנייה ב-2018, והתביעה הוגשה ב-2023, הרי שטרם חלפו שבע שנים ועילת התביעה שרירה וקיימת.
בנקודה המרכזית של פסק הדין, קבע השופט כי כתב ההתחייבות משנת 2013 הוא מסמך עצמאי המחייב את היורשים. השופט ציין כי רחמים משולם, שחתם בשמו ובשם אחיו, פעל מתוך רצון למזער נזקים:
"החתימה של הנתבע לא נעשתה עקב כפייה… אלא בשל הרצון למנוע דרישה גדולה יותר מצד משה לקבלת 3 דירות כפי הרשום בייפוי הכוח מ-2006. מדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה מצד הנתבעים".
השופט אף מתח ביקורת על הניסיון להתנער מהחתימה בטענת כפייה, וציין כי הנתבעים לא הודיעו על ביטול ההסכם תוך זמן סביר לאחר שהסתיימה ה"כפייה" הנטענת עם חתימת החוזה מול הקבלן.
סוגיה נוספת שהוכרעה לטובת התובעת, שיוצגה על ידי עו"ד נח ליפשיץ, הייתה שאלת מהות פועלו של אלישע. בעוד הנתבעים ניסו לצמצם את תפקידו ל"מתווך" שאינו זכאי לדמי תיווך מחמת היעדר רישיון, קיבל השופט דלוגין את הגרסה לפיה אלישע פעל כיזם. הוכח כי אלישע החזיק בייפויי כוח נרחבים ביותר, פעל לפיתוח הקרקע, והיה שותף לניהול חברה יחד עם המנוחה ובניה. "מתווך אינו מקבל ייפויי כוח מסוג זה ואינו מורשה לבצע פעולות פיתוח ומכירה נרחבות כל כך", נכתב בפסק הדין.
בסיומו של יום, קיבל בית המשפט את חוות הדעת השמאית שהגישה התובעת, וקבע כי הנתבעים לא הציגו כל חוות דעת נגדית או התייחסות ממשית לעניין השווי.
הנתבעים חויבו לשלם לתובעת:
-
1,549,000 ₪ – שווי דירת 5 חדרים בפרויקט.
-
140,000 ₪ – אובדן דמי שכירות מינואר 2020 ועד אפריל 2023.
-
100,000 ₪ – שכר טרחת עורך דין.
-
החזר אגרות משפט והוצאות נלוות.
פסק הדין מהווה תזכורת חדה לכך שהתחייבויות חוזיות עליהן חותמים יורשים לאחר מות המוריש, גם אם הן נובעות ממסמכים היסטוריים שנויים במחלוקת, הן התחייבויות עצמאיות שיש לכבדן.
ת"א (ת"א) 32173-06-23
