בנק לאומי יפצה חברה ב-225,000 ש"ח לאחר שהעברת כספים חשודה לא נעצרה בזמן
בית משפט השלום בבת ים קבע כי הבנק התרשל בניטור חשבון התובעת למרות "נורות אזהרה" רבות, כולל 12 ניסיונות העברה כושלים באותו יום; מנגד, הוטל על התובעת אשם תורם בשיעור של 25% בשל רשלנות בשמירה על פרטי הגישה לחשבון.
ביום שישי, ה-3 בפברואר 2023, בוצעה מחשבון החברה "אלי פרידמן בע"מ" העברה בנקאית בסך של 300,000 ש"ח לחשבונה של חברת "אור יזמות והצלחה בע"מ", ספק של החברה. לכאורה, הפעולה נראתה תקינה: היא בוצעה באמצעות שם משתמש וסיסמה נכונים, ואף כללה מענה נכון על שאלת אימות ("באיזה בית חולים נולדת?"). אלא שמאחורי הקלעים רחשה פעילות חשודה באופן קיצוני, שכללה 12 ניסיונות כושלים לביצוע העברות בנקאיות באותו יום – חלקם לפני ההעברה המוצלחת וחלקם אחריה.
התובעת, שיוצגה על ידי עוה"ד רועי ורשבסקי, טענה כי הבנק התרשל בכך שלא מנע את הוצאת הכספים ולא התריע על הפעילות החריגה בזמן אמת. מנגד, בנק לאומי, שיוצג על ידי עורכי הדין נועם בר דוד ויואב דגני, טען כי האחריות מוטלת כולה על כתפי בעלי החברה, מר אלי פרידמן. לטענת הבנק, פרידמן מסר את פרטי הגישה הסודיים למנהלות המשרד שלו בניגוד לנהלים, ובכך "פתח את הדלת" לפרצה. הבנק הוסיף כי לא אירע אירוע "סייבר" במערכותיו וכי הגלישה הייתה מאובטחת.
השופט אודי הקר בחן לעומק את שרשרת האירועים ומתח ביקורת על מערכות הניטור של הבנק. התברר כי קודם להעברה המוצלחת בשעה 09:35, בוצעו שני ניסיונות כושלים באותו סכום, שהופסקו לאחר שהמבצע נדרש להשיב על שאלות אימות. יתרה מכך, במהלך היום בוצעו 9 ניסיונות נוספים בסכומים גבוהים (עד 400,000 ש"ח), כאשר בחלקם ניתנו תשובות שגויות לשאלות בסיסיות כמו "מה שמו של ילדך הבכור?".
"מצאתי שהעובדה שאירעו מספר לא מבוטל של ניסיונות שכשלו… היא חריגה", כתב השופט בפסק הדין. הוא הדגיש כי העובדה שהפעולות בוצעו ביום שישי מכתובת IP שונה מזו ששימשה את התובעת בשגרה, הייתה צריכה להדליק "נורות אזהרה" אצל הבנק. השופט קבע כי הבנק היה חייב לעכב את ביצוע הפעולה או למצער לעדכן את הלקוחה בזמן אמת על הניסיונות החשודים, במיוחד לאור העובדה שחשבון המוטב (אור יזמות) נוהל באותו סניף והיה מוכר לבנק כחשבון בקשיים כלכליים.
אחת הנקודות המעניינות בפסק הדין נוגעת לטענת הבנק כי התובעת הפרה את הסכם ההתקשרות בכך ששיתפה סיסמאות עם עובדות המשרד. התובעת הוכיחה, באמצעות הקלטות ועדי בנק לשעבר (ביניהם מר אברהם פלג), כי הבנק היה מודע להתנהלות זו במשך שנים ואף שיתף עמה פעולה בשיחות טלפוניות ובפגישות פרונטליות. השופט קיבל טענה זו וקבע כי הבנק מנוע מלטעון להפרה בשל ידיעתו והסכמתו שבשתיקה לאורך שנים.
עם זאת, השופט לא פטר את התובעת מאחריות. הוא קבע כי סביר להניח שהמידע הסודי הגיע לידי הגורם הלא מורשה בשל רשלנות של התובעת בשמירה על הפרטים. העובדה שהתובעת בחרה שלא לזמן לעדות את מר בני גוסלקר, בעל השליטה בחברה המוטבת, פעלה לחובתה במישור הראייתי. לפיכך, הטיל השופט על התובעת אשם תורם בשיעור של 25%.
בסופו של יום, קיבל בית המשפט את התביעה בחלקה הגדול. הוא דחה את הטענות בנוגע לחוזק שאלות האימות, אך קבע חד-משמעית כי הבנק התרשל בניטור האירוע ובמניעת הנזק.
בסיכום הדברים, חויב בנק לאומי לשלם לחברת אלי פרידמן בע"מ סך של 225,000 ש"ח (75% מסכום ההעברה), בצירוף ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה. בצעד המבטא את מורכבות המקרה ואת רשלנות שני הצדדים, החליט השופט שלא לפסוק הוצאות משפט ושכר טרחה, וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו. פסק דין זה מהווה תזכורת חשובה למוסדות פיננסיים כי האחריות על "גלישה בטוחה" אינה מסתיימת בהצפנה טכנית, אלא דורשת ערנות אנושית ומערכתית לסימני הונאה גלויים לעין.
ת"א 37158-08-23
