דקאמרון – ג'ובאני בוקאצ'יו

האנשים שצחקו בפני המוות: למה ה"דקאמרון" הוא המדריך שלכם להישרדות תרבותית

הקדמה: כשהעולם קורס, הסיפורים מתחילים

דמיינו את הסיטואציה הבאה: מגפה עולמית משתוללת בחוץ. הרחובות ריקים, המערכות המוכרות קורסות, ואי-ודאות קיומית אופפת הכל. נשמע מוכר? עבור תושבי פירנצה של שנת 1348, זו הייתה המציאות המבעיתה של "המוות השחור". בתוך התופת הזו, ג'ובאני בוקאצ'יו  בחר לעשות משהו רדיקלי במיוחד: הוא בחר לספר סיפורים.

ה"דקאמרון" (ביוונית: "עשרת הימים") הוא המפץ הגדול של הפרוזה המודרנית. זהו ספר שחוגג את החיים, את הערמומיות האנושית, את המיניות ואת היכולת שלנו לצחוק גם כשהמוות דופק בדלת. עבור קורא במאה ה-21, מדובר במפגש מפתיע עם טקסט שמרגיש כאילו נכתב בחדר עריכה של סדרה קומית חריפה, עם תובנות פסיכולוגיות שהקדימו את זמנן במאות שנים.

הילד המורד שהפך לאדריכל של השפה

ג'ובאני בוקאצ'יו נולד ב-1313 כבן לא חוקי של סוחר טוסקני עשיר. אביו ייעד אותו לעולם העסקים והבנקאות בנאפולי, ולאחר מכן שלח אותו ללמוד משפט קנוני. אבל בוקאצ'יו, בדומה לרבים מאיתנו שמנסים לרצות את ההורים ומוצאים את עצמם במקצוע הלא נכון, סלד מהמספרים ומהחוקים היבשים. ליבו היה שייך לשירה, לאהבה וליופי.

התקופה שבילה בנאפולי, עיר נמל תוססת ומלאת חיים, עיצבה את השקפת עולמו. שם הוא פגש אנשים מכל קצוות תבל, שמע סיפורי הרפתקאות של סוחרים וצפה בתככים של חצר המלוכה. הניסיון הזה העניק לו את היכולת הנדירה לתאר בני אדם כפי שהם – לא כפי שהכנסייה רצתה שהם יהיו. יחד עם חברו הקרוב פטררקה, בוקאצ'יו הניח את היסודות להומניזם של הרנסנס: התפיסה שהאדם, על כל חולשותיו ותשוקותיו, הוא מרכז העולם.

האסקפיזם האולטימטיבי: עשרה צעירים וווילה אחת

נסיבות כתיבת הספר הן דרמטיות לא פחות מהסיפורים עצמם. ב-1348 המגפה מכה בפירנצה ומוחקת כמעט מחצית מאוכלוסייתה. בוקאצ'יו מתאר בפתח הספר תמונה אפוקליפטית: גופות נערמות ברחובות, קשרי משפחה מתפרקים מאימה, והסדר החברתי נעלם.

בתוך הכאוס הזה, שבע נשים ושלושה גברים צעירים (ה"ליאטה בריגאטה" – החבורה העליזה) מחליטים לברוח מהעיר המזוהמת לווילה כפרית מבודדת. כדי לשמור על שפיותם ועל צלם האדם שלהם, הם קובעים חוקים: בכל יום הם יבחרו מלך או מלכה שיקבעו נושא, וכל אחד מחברי הקבוצה יספר סיפור הקשור לאותו נושא. כך נוצר פסיפס של 100 סיפורים המשתרעים על פני עשרה ימים.

זוהי מסגרת גאונית: הסיפורים הם לא רק בידור, הם כלי להישרדות. הם הדרך של האנושות לברוא עולם חדש מתוך ההריסות של הישן.

סיפורים ששינו את כללי המשחק: מהונאה קדושה ועד למיניות משוחררת

מה שהופך את ה"דקאמרון" לפורץ דרך הוא הריאליזם חסר הפשרות שלו. בוקאצ'יו לא מטיף מוסר; הוא מראה לנו את האדם במערומיו.

אחד הסיפורים המפורסמים והמושחזים ביותר הוא זה של סר צ'פרלו (היום הראשון, סיפור ראשון). צ'פרלו הוא האדם הגרוע ביותר בעולם – נוכל, רוצח, ושקרן פתולוגי. כשהוא נוטה למות במדינה זרה, הוא קורא לכומר ומבצע וידוי כוזב וכל כך משכנע, עד שלאחר מותו הוא מוכרז כקדוש. בוקאצ'יו משתמש בסיפור הזה כדי לעקוץ את המוסדות הדתיים ולהראות שהשפה והאינטלקט יכולים לעצב את המציאות, גם אם היא שקרית לחלוטין.

סיפור נוסף, מאזטו מצ'מפורה (היום השלישי, סיפור ראשון), מציג את הצד המיני והנועז של היצירה. מאזטו מתחזה לחירש-אילם כדי להתקבל לעבודה כגנן במנזר של נזירות צעירות, מתוך הנחה שהן ירגישו חופשיות לנצל אותו לצרכיהן המיניים. הסיפור הוא פרודיה קורעת מצחוק על המיתוס של הפרישות הדתית, והוא מדגיש את הטענה של בוקאצ'יו שדחפים טבעיים הם חזקים מכל חוק מלאכותי.

יש גם את סיפור שלוש הטבעות, שבו יהודי חכם מצליח להתחמק ממלכודת של הסולטן צלאח א-דין. כשנשאל איזו דת היא האמיתית, הוא מספר על אב שהוריש שלוש טבעות זהות לבניו, כך שאיש לא ידע מי מחזיק במקור. זהו מסר מוקדם ומפתיע של סובלנות דתית וספקנות בריאה, רעיונות שהיו מסוכנים מאוד בתקופתו.

המהפכה הלשונית: לדבר אל העם, לא מעליו

מעבר לעלילות, התרומה הדרמטית ביותר של בוקאצ'יו היא השפה. עד אז, ספרות "גבוהה" נכתבה בלטינית – שפה של כמרים ומשפטנים. בוקאצ'יו בחר לכתוב ב"וולגארה" (איטלקית מדוברת, הניב הטוסקני). בכך הוא הפך את הספרות לנגישה לכולם, ובמיוחד לנשים, להן הקדיש את הספר באופן מפורש.

הוא האמין שנשים, שנמנע מהן לצאת למלחמות או לעסוק במסחר, זקוקות לסיפורים כדי להפיג את ייסורי האהבה והשיעמום. הבחירה הזו ב"שפת האם" במקום ב"שפת הממסד" היא שהפכה את ה"דקאמרון" למודל עבור סופרים כמו צ'וסר ב"סיפורי קנטרברי" ושייקספיר, ששאבו ממנו אינספור עלילות.

למה כדאי לפתוח את הספר הזה היום?

אולי אתם שואלים את עצמכם: "למה לי לקרוא ספר מהמאה ה-14?" התשובה פשוטה: בוקאצ'יו מבין אתכם טוב יותר ממה שנדמה לכם.

הסיפורים שלו עוסקים רבות בדרך שבה אנשים בונים לעצמם זהות באמצעות סיפורים ושקרים חכמים. זהו מדריך מעשי לפסיכולוגיה של השכנוע. בעולם שדרש ציות, בוקאצ'יו חגג את ה"אומץ" (Ingegno) – היכולת של אדם קטן להשתמש בשכלו כדי לצאת ממצבים בלתי אפשריים. בוקאצ'יו לא מצנזר יצרים, בגידות או תאוות. הוא מציע גישה משוחררת ובריאה למיניות וליחסים, כזו שמרגישה מודרנית להפליא. ה"דקאמרון" מלמד אותנו שגם כשהעולם בחוץ קורס, היצירתיות והחברות הן המקלט האמיתי שלנו.

סיכום: נדבך שאי אפשר בלעדיו בתרבות המערב

קריאה ב"דקאמרון" היא חוויה של שחרור. זהו הספר שהוציא את המערב מהחשיכה של ימי הביניים אל האור של הרנסנס. הוא לימד אותנו שמותר לצחוק על סמכות, שמותר לאהוב בלהט, ושסיפור טוב יכול להציל חיים.

אם אתם רוצים להבין מאיפה הגיעו הדרמות של שייקספיר, הקומדיות של נטפליקס וההבנה המודרנית שלנו על חופש הפרט – הכל מתחיל שם, בווילה מחוץ לפירנצה, עם עשרה צעירים שהחליטו שלא משנה כמה המוות קרוב, החיים תמיד ינצחו דרך המילים. אל תפחדו מהעובי של הספר. פתחו אותו ביום אקראי, קראו סיפור אחד, ותגלו שג'ובאני בוקאצ'יו הוא החבר הכי חכם, מצחיק ונועז שמעולם לא ידעתם שיש לכם. עולם התרבות המערבית מחכה לכם בין דפיו, והוא הרבה יותר מתוחכם ממה שסיפרו לכם בשיעורי היסטוריה.