בית המשפט הכריע: הבנק אינו "בלש" – נדחתה תביעת קורבנות הונאת נדל"ן נגד בנק לאומי
בפסק דין מנומק ומפורט, קבע בית משפט השלום בתל אביב כי בנק אינו מחויב לחקור את עסקאות היסוד של לקוחותיו או לבלוש אחר פעולותיהם של עורכי דין בחשבונות נאמנות, כל עוד לא התעורר חשד קונקרטי וחריג; התובעים, שאיבדו את כספם במיזם נדל"ן כושל, חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחה בסך של כ-36 אלף שקלים.
בפסק דין שניתן ביום ה-31 במרס 2026, דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו את תביעתם של בני הזוג ששון ואוולין מתוק נגד בנק לאומי לישראל בע"מ. השופט גיא הימן קבע כי למרות המצוקה הקשה של התובעים, שנפלו קורבן להונאת נדל"ן מתוחכמת, אין להטיל על המערכת הבנקאית אחריות לנזקים שנגרמו על ידי צדדים שלישיים ועורך דין שמעל באמונם.
את התובעים ייצגו בהליך עו"ד גבריאלה ביורק ועו"ד ד"ר ויטלי מרקביץ', בעוד שעל הגנתו של בנק לאומי הופקדו עו"ד מיכאל רוהר ועו"ד ערן רייף.
ראשיתה של הפרשה המצערת בשנת 2016, אז ביקשו בני הזוג מתוק לרכוש "זכות לדירה" במיזם נדל"ן ברמת גן שקידמו החברות "מרום ברנר ניהול ואחזקות בע"מ" ו"סת.נ.נ חברה לבניין ופיתוח בע"מ". כחלק מהעסקה, נדרשו התובעים להפקיד "דמי רצינות" בסך 400 אלף שקלים – סכום המהווה כמעט מחצית מהתמורה הכוללת.
הכספים הופקדו בצ'קים לפקודתו של עו"ד יחיאל סימן-טוב, ששימש כנאמן. הובטח לתובעים כי הכסף יישמר בחשבון נאמנות בבנק לאומי ויוחזר להם בצירוף ריבית אם המיזם לא ייצא אל הפועל. אלא שהמיזם התברר כמעשה תרמית; עו"ד סימן-טוב משך את הכספים מחשבון הנאמנות והעבירם לחברת מרום ברנר, משם נעלמו הכספים לבלי שוב. לאחר שמיצו את ההליכים נגד החברות והנאמן ונותרו מול "שוקת שבורה", פנו התובעים ל"כיס העמוק" האחרון – הבנק.
בכתב התביעה, שהועמד על סך של כ-407 אלף שקלים, טענו בני הזוג מתוק כי הבנק התרשל בתפקידו. לשיטתם, הבנק לא חקר דיו את מהות מיזם הבנייה, פתח את חשבון הנאמנות בתוך דקות ספורות ללא בדיקה מעמיקה של הסכמי המכר, ולא זיהה את "הנורות האדומות" שנדלקו עם משיכת הכספים המהירה מהחשבון.
עוד נטען כי הבנק הפר את הוראות ניהול בנקאי תקין (הוראה 411), המחייבת "הכרת לקוח" (KYC) וניטור פעילות חריגה. התובעים טענו כי הבנק אפשר לנאמן לפעול בניגוד למטרת הנאמנות ובכך הפך לשותף פסיבי לנזקם.
השופט גיא הימן פתח את הדיון המשפטי בסקירה רחבה של חובות הזהירות המוטלות על בנקים כלפי צדדים שלישיים. הוא הבהיר כי אמנם לבנק מעמד "מעין-ציבורי" וחובת אמון מוגברת, אך אין מדובר באחריות מוחלטת.
במרכז פסק הדין עמדה הקביעה כי המצג שהוצג לבנק בעת פתיחת החשבון היה שונה בתכלית מהמציאות שתיארו התובעים. עו"ד סימן-טוב הציג לבנק הסכם נאמנות שבו נכתב במפורש כי הנהנית בחשבון היא חברת מרום ברנר, וכי הנאמן פועל מכוח הוראותיה בלבד. "דבר במצגו הבהיר של סימן-טוב… לא צריך היה לעורר בבנק חשד כי זהו כספם של התובעים ושכמותם", כתב השופט.
בית המשפט מתח ביקורת על הניסיון להפוך את הבנק ל"בלש" פרטי. השופט הדגיש כי דרישה מהבנק לעיין בכל הסכם מכר פרטני של לקוחות הנהנית היא דרישה שחיי הכלכלה, דיני הפרטיות והיעילות הבנקאית אינם יכולים לעמוד בה. "המחשבה כי הבנק יעמוד על עיון בחוזים… כל כולה של חוכמה בדיעבד היא", קבע הימן.
השופט מצא כי הבנק דווקא פעל בערנות ראויה. מחומר הראיות עלה כי פקיד הבנק, אבי קריספי, פנה לעו"ד סימן-טוב כאשר היקף הפעילות בחשבון חרג מהצפוי וביקש הבהרות ואסמכתאות. עם זאת, בזמן שהתנהלו הבירורים, הנאמן כבר השלים את העברת הכספים לפי הוראות החברה הנהנית. השופט קבע כי הבנק וידא שהנאמן אינו גוזל את הכסף לעצמו (שכן הצ'קים נמשכו לפקודת הנהנית הרשומה), ובכך מילא את חובתו הבסיסית למניעת מעילה.
השופט הימן סיכם כי לא נמצא קשר סיבתי משפטי בין התנהלות הבנק לבין הנזק שנגרם לתובעים. הוא ציין כי הבנק לא היה מונע הנזק היעיל ביותר, שכן המידע המהותי על המרמה הוסתר ממנו על ידי הנאמן והחברות.
למרות הסימפתיה למצבם של התובעים, השופט הדגיש כי הם הועמדו מספר פעמים על הקשיים המשפטיים בתביעתם ובחרו להמשיך בניהולה עד תום. כתוצאה מכך, התביעה נדחתה במלואה.
בני הזוג מתוק חויבו לשלם לבנק לאומי הוצאות משפט בסך 1,500 שקלים ושכר טרחת עו"ד בסך 34,450 שקלים (כולל מע"מ). פסק הדין מהווה תזכורת חשובה למגבלות האחריות של מוסדות פיננסיים כלפי צדדים שלישיים בעסקאות נאמנות מורכבות.
ת"א 4279-12-20
