ניצחון לדייר "השקוף": עמידר כשלה בפינוי אדם שהתגורר בדירה עשרות שנים בניגוד לדיווחי המפקחים
בית משפט השלום בירושלים דחה את תביעת הפינוי של החברה הלאומית לשיכון, לאחר שקבע כי עדויות בני המשפחה והקלטה מזמן אמת גוברות על "ביקורי המעגל" השטחיים של עמידר; השופט מהנא: "אין להעדיף פרוצדורה על פני עשיית צדק"
בפסק דין מעניין שעוסק בדיור הציבורי, דחה ביום 3 באפריל 2026 בית משפט השלום בירושלים את תביעת הפינוי שהגישה חברת "עמידר" נגד הרצל שבו. פסק הדין, שניתן על ידי השופט הבכיר נאיל מהנא, חושף פער דרמטי בין הרישומים הביורוקרטיים של החברה לבין המציאות העובדתית בשטח, ומעניק הגנה משפטית לדיירים שנותרו "שקופים" במערכות הדיווח הרשמיות במשך עשורים.
הדרמה המשפטית התמקדה בדירת דיור ציבורי ברחוב צאלים בירושלים. הדירה הייתה שייכת במקור לאימו המנוחה של הנתבע, שושנה שבו ז"ל, שנפטרה בשנת 2013. לאחר פטירתה, הוכר אחיו של הנתבע, אריה שבו, כ"דייר ממשיך" וחתם על חוזה שכירות מול עמידר. המפנה חל באפריל 2023, כאשר אריה עבר לדירה חלופית בשל מצבו הרפואי הקשה.
לטענת חברת עמידר, המיוצגת על ידי עו"ד צביקה מועלם, ברגע שאריה פינה את הנכס, פרץ הרצל לדירה ב"בריונות" והחל להחזיק בה שלא כדין. החברה הסתמכה על "ביקורי מעגל" – ביקורים תקופתיים של רכזי נכסים – שנערכו בין השנים 2009 ל-2022, שבהם נרשם שוב ושוב כי אריה מתגורר בדירה לבדו. מנגד, הרצל שבו, המיוצג על ידי עו"ד רוי חכמי טען כי מעולם לא פלש לדירה משום שמעולם לא עזב אותה. לטענתו, הוא התגורר עם אמו ועם אחיו ברציפות מזה כ-20 שנה, וזכותו כדייר ממשיך יונקת ישירות מזכויותיה של אימו המנוחה.
התיק הוכרע במידה רבה בזכות "גשר ראייתי" שבנתה ההגנה. במהלך הדיון, הוגשה הקלטה של שיחה בין נציג עמידר לבין האח אריה. באותה הקלטה, בניגוד לדיווחיו הפורמליים בביקורי המעגל, נשמע אריה אומר בבירור כי הרצל מתגורר עמו בדירה כבר 30 שנה. אריה, שהגיע לבית המשפט כשהוא מחובר לבלון חמצן, סיפק הסבר אנושי ומשכנע לסתירה: הוא הודה כי שיקר בביקורי המעגל מחשש שנוכחות אחיו תוביל להעלאת שכר הדירה או לסכסוכים מול החברה.
השופט מהנא בחר לייחס משקל נמוך לדוחות הכתובים של עמידר לעומת המארג הראייתי החי. "מצאתי כי המשקל הראייתי שיש ליתן לדוחות האמורים בנסיבות העניין הוא מוגבל", כתב השופט בפסק הדין. הוא מתח ביקורת על אופיים השטחי של ביקורי המעגל, שבהם הנציגים לעיתים אינם נכנסים לכל החדרים ומסתפקים בתצהירים פורמליים.
עדות משמעותית נוספת הייתה של בתו של הנתבע, מיטל בניר. מיטל סיפקה תיאורים מפורטים של ביקורים בדירה לאורך עשרות שנים – כתלמידת פנימייה, כחיילת וכאם שהביאה את נכדה של הנתבע לבית סבתו. השופט מצא את עדותה "כנה וישירה" וקבע שהיא מפריכה את טענת "הפלישה המאוחרת" שהעלתה עמידר.
אחת הנקודות המרתקות בפסק הדין נוגעת לסוגיית הפרוצדורה. עמידר טענה כי מאחר שהרצל לא הגיש ערעור מנהלי על החלטת הוועדה העליונה שדחתה את זכאותו בזמנו, הוא מנוע מלהעלות טענות הגנה בתביעת הפינוי. השופט מהנא דחה גישה זו מכל וכל.
בפסק הדין נקבע כי בסמכותו של בית המשפט לבצע "תקיפה עקיפה" של החלטה מנהלית במסגרת הליך אזרחי, במיוחד כאשר מתבררת תשתית עובדתית חדשה שסותרת את הנחות היסוד של הרשות. השופט הדגיש כי חסמי הגישה לערכאות המאפיינים את אוכלוסיית הדיור הציבורי מחייבים את בית המשפט לחתור לבירור האמת ולא להיצמד למחדלים פרוצדורליים.
בית המשפט קבע כי הרצל שבו עמד בנטל ההוכחה הנדרש והוכיח כי התגורר בדירה ברציפות מאז "המועד הקובע" באוגוסט 2009 ועד לפטירת אימו. בכך, הוא עומד בתנאי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי כנוסחו המקורי.
התביעה נדחתה במלואה, ועמידר חויבה לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪. השופט חתם את פסק הדין בקריאה לעמידר לפעול באופן אקטיבי למציאת פתרונות דיור הולמים, כגון העברת הנתבע לדירה קטנה יותר המתאימה לדייר יחיד, במקום לנסות להשליכו לרחוב.
ת"א (ירושלים) 59319-09-23
