סכסוך הירושה במושב הוכרע: מעמד ה"בן הממשיך" גבר על הוראות הצוואה
בית משפט השלום בבית שמש הורה על פינוי נכד מבית סוכנותי בנחלה במושב גבעת יערים; השופט אופיר יחזקאל קבע כי המתנה שניתנה לתובעים כבנים ממשיכים הושלמה עוד בחיי המנוח, ולכן היא מבטלת הוראות נוגדות בצוואתו המאוחרת.
דרמה משפחתית רבת שנים במושב גבעת יערים הגיעה לסיומה בפסק דין נחרץ שניתן ביום 3 באפריל 2026 בבית משפט השלום בבית שמש. במרכז הפרשה עמדה השאלה המשפטית המורכבת: מה קורה כאשר בעל זכויות בנחלה (בר רשות) מבטיח בצוואתו חלק מהנחלה לאחד, אך במקביל ממנה אחרים כ"בנים ממשיכים" באופן רשמי מול רשות מקרקעי ישראל?
כבוד השופט אופיר יחזקאל הכריע כי זכויות הבן הממשיך, מרגע שאושרו על ידי הרשויות, מהוות מתנה שהושלמה עוד בחיי נותנה, ועל כן לא ניתן לחזור ממנה או לסייג אותה באמצעות צוואה מאוחרת.
התובעים בתיק, בני הזוג גבריאל ורות אוקנין, המיוצגים על ידי עו"ד שדה, הם הבנים הממשיכים של משק 11 במושב. רות היא בתו של בעל הזכויות המנוח בנחלה. הנתבע, תומר משה, המיוצג על ידי עו"ד בווני, הוא אחיינה של רות (בנו של אחיה), המתגורר מזה עשרות שנים ב"בית סוכנותי" ישן הבנוי בשטח המשק.
שורשי הסכסוך נעוצים בשנת 2011, אז חתם סבו של הנתבע על צוואה ובה קבע כי הזכויות במשק יועברו לרות, אך הבית הסוכנותי יוענק לנכד תומר ולאחיו. אלא שבשנת 2014, חתם הסב על התחייבות בלתי חוזרת למינוי בני הזוג אוקנין כבנים ממשיכים, מינוי שאושר על ידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) עוד באותה שנה.
לאחר פטירת הסב ב-2016, ביקשו הבנים הממשיכים להסדיר את רישום הזכויות בנחלה על שמם. רמ"י הבהירה להם כי הרישום לא יתאפשר כל עוד קיימות חריגות בנייה ושימושים לא מוסדרים במשק – מה שחייב, לטענת התובעים, את הריסת הבית הסוכנותי הישן בו מתגורר האחיין.
הנתבע, תומר משה, סירב להתפנות. בכתב הגנתו העלה שורה של טענות, המרכזית שבהן היא כי הסב העניק לו את הבית במתנה עוד בחייו, או לחילופין כי ניתנה לו "רשות בלתי הדירה" להמשיך ולהתגורר בנכס לצמיתות. הוא הסתמך על הוראות הצוואה ועל עדותו של דוד אחר, ניסים, שסיפר כי הסב רצה "לסדר את כולם טוב".
בנוסף, טען הנתבע כי השקיע כספים רבים בשיפוץ הבית וכי פינויו יגרום לו עוול קשה, במיוחד נוכח העובדה שהתובעים היו מוכנים בעבר לשלם לו פיצוי כספי תמורת הפינוי, מה שמעיד לשיטתו על הכרתם בזכויותיו. השופט אופיר יחזקאל דחה את כל טענות הנתבע אחת לאחת. במישור המשפטי, אימץ השופט את פסיקת בית המשפט העליון וקבע כי מאחר שמינוי הבנים הממשיכים אושר על ידי רמ"י עוד בשנת 2014, מדובר ב"מתנה שהושלמה". מרגע זה, הזכויות בנחלה יצאו מידיו של הסב המנוח, והוא לא היה יכול להוריש בצוואתו (שנכנסת לתוקף רק עם המוות) זכויות שכבר העניק לאחרים.
"הוראות הצוואה אינן יכולות לגרוע מזכויותיהם כבנים ממשיכים", כתב השופט בפסק הדין, "שכן המנוח לא יכול להוריש לאחר דבר מה שכבר ניתן במתנה".
בעניין ה"רשות הבלתי הדירה", קבע השופט כי הנתבע לא הוכיח שהשקיע השקעות משמעותיות בנכס שיצדיקו הגנה כזו. הנתבע הודה בעדותו כי אין בידיו קבלות וכי לא ביצע פעולות הדורשות היתר בנייה. השופט ציין כי מגורים ארוכי שנים ללא תשלום מהווים "רשות הדירה" – כזו שבעל הנכס רשאי לבטל בכל עת.
מעבר לצו הפינוי, חייב בית המשפט את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 67,581 ש"ח. השופט קבע כי על אף שהנתבע קיבל רשות להתגורר בחינם בעבר, מרגע שהתובעים שלחו לו מכתב דרישה לפינוי ביוני 2020, הוא הפך למסיג גבול המפיק "עושר שלא כדין" על חשבונם. החישוב נערך עבור תקופה של 13 חודשים עד להגשת התביעה.
בשל הרגישות המשפחתית והעובדה שהנתבע מתגורר במקום שנים רבות, העניק לו השופט ארכה משמעותית להתארגנות, וקבע כי עליו לפנות את הבית עד ליום 2 ביולי 2026. בנוסף, הנתבע חויב בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 45,000 ש"ח.
פסק הדין מדגיש את החשיבות המכרעת של הסדרת זכויות בנחלות חקלאיות עוד בחיי בעלי הזכויות, ומבהיר כי הבטחות בעל פה או אפילו בצוואות, עשויות לסגת בפני רישום פורמלי ומינוי כדין של בנים ממשיכים מול רשות מקרקעי ישראל.
ת"א (בית שמש) 33539-07-21
