המחוזי קבע כי נושה שעיקל בטעות דירת גרושה ישלם לה קרוב ל-200 אלף ש"ח
בפסק דין חריף ונוקב, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעורו של יהודה כהן, אשר הטיל עיקול על דירתה של ונסה קים דוד בשל חוב של הגרוש שלה. השופטת תמר בר-אשר קבעה כי התנהלות המערער, שסירב להסיר את העיקול למרות הצעות פשרה הוגנות, עלתה כדי חוסר תום לב וכי עליו להשיב את הכספים ששולמו לו "תחת מחאה" בתוספת פיצויים משמעותיים: "אין למערער להלין אלא על עצמו"
בתאריך ה-5 באפריל 2026, ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק דין המהווה תמרור אזהרה לכל נושה המבקש להפעיל לחץ פסול על צדדים שלישיים במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בפסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופטת תמר בר-אשר, נדחה על הסף ערעורו של יהודה כהן נגד גרושתו של חייב, תוך שבית המשפט מאמץ את קביעותיה המפורטות של הערכאה הדיונית ומטיל על המערער הוצאות כבדות.
תחילתה של הפרשה במערכת יחסים עסקית שהסתבכה בין המערער, יהודה כהן, לבין אדם בשם אבישי, גרושה של המשיבה, ונסה קים דוד. כהן הגיש תביעה כספית נגד אבישי בגין עבודות שיפוץ מחסן, ובינואר 2022 זכה בפסק דין על דרך הפשרה בסך של כ-100,000 ש"ח. כדי לגבות את החוב, פתח כהן בהליכי הוצאה לפועל ובאפריל 2022 הטיל עיקול על הדירה שהייתה רשומה אז על שמם של בני הזוג לשעבר.
אלא שהמציאות בשטח הייתה מורכבת יותר. ונסה ואבישי חתמו על הסכם גירושין מפורט ומשלים בנובמבר 2021, חודשים לפני הטלת העיקול. במסגרת ההסכם, רכשה ונסה את זכויותיו של אבישי בדירה, תוך שהיא נוטלת על עצמה לפרוע את כל חובותיו הידועים לצדדים שלישיים ומקזזת סכומים אלו, יחד עם מזונות עתידיים, מהתמורה המגיעה לו. ונסה עמדה בהתחייבויותיה, סילקה את כל העיקולים הידועים, ואף חתמה על הסכם למכירת הדירה לצד ג' ורכישת דירה חדשה מקבלן.
העיקול שהטיל כהן "נחת" על ונסה ברגע הקריטי ביותר: בעיצומה של עסקת המכר. נוכח הסיכון כי העסקה כולה תקרוס והיא תימצא מפרה חוזים מול רוכשי דירתה ומול הקבלן ממנו רכשה את דירתה החדשה, נקלעה ונסה למצוקה קשה.
בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מיקה בנקי), אשר דן בתביעתה המקורית של ונסה, קבע כי כהן פעל בחוסר תום לב משווע. ונסה הציעה לו פתרונות סבירים פעם אחר פעם, כולל הפקדת סכום החוב בקופת בית המשפט עד לבירור הזכויות, אך כהן סירב בתוקף. בסופו של דבר, כדי להציל את עסקאות המקרקעין שלה, נאלצה ונסה לשלם את חובו של הגרוש שלה לכהן (סכום שהגיע לכ-130,000 ש"ח עם ריביות ההוצאה לפועל) תחת מחאה, ולאחר מכן תבעה אותו להשבת הכסף ולפיצוי על נזקיה.
בפסק דינו של בית משפט השלום, שהתקבל ברובו, חויב כהן לשלם לוונסה סך של 191,071 ש"ח. סכום זה כלל את השבת הכסף ששולם להוצאה לפועל, הפרשי הצמדה וריבית ששילמה לקבלן בשל העיכוב, ופיצוי בסך 20,000 ש"ח על עגמת הנפש הקשה שנגרמה לה.
יהודה כהן לא השלים עם הגזירה וערער לבית המשפט המחוזי. בערעורו טען, בין היתר, כי הסכם הגירושין היה "קנוניה" להברחת נכסים וכי ונסה ידעה על חובו של אבישי כלפיו. הוא אף הלין על כך שבית המשפט לא אפשר לו, כמי שמתגורר בארצות הברית, להשתתף בדיונים ביוועדות חזותית.
השופטת תמר בר-אשר דחתה את כל טענותיו של כהן אחת לאחת. היא קבעה כי ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום היו מבוססים היטב על ראיות ועדויות. השופטת הזכירה את "הלכת אהרונוב" הידועה, הקובעת כי לרוכש נכס יש "זכות שביושר" הגוברת על מעקל מאוחר, גם אם הרישום טרם הושלם.
בפסקה נוקבת במיוחד, ציינה השופטת בר-אשר כי התנהלותו של כהן לאורך כל הדרך הייתה בגדר "תפסת מרובה לא תפסת". היא הזכירה כי כהן תבע במקור למעלה מחצי מיליון שקלים מאבישי, בעוד שבסופו של דבר נפסק לו סכום נמוך בהרבה, וכי סירובו העיקש לשתף פעולה עם פתרונות הוגנים להסרת העיקול הסב נזק לכל הצדדים.
"דומה כי אין למערער להלין אלא על עצמו," כתבה השופטת. "תוצאת התנהלותו זו אמנם הובילה לכך שעל המערער להשיב למשיבה את אשר שילמה לפירעון חובו של אחר ולשאת במלוא הנזק שהסב".
הערעור נדחה ללא צורך בתשובת המשיבה, צעד המעיד על חולשתו המשפטית של הערעור בעיני בית המשפט. מעבר לסכום הפיצויים המקורי, כהן חויב גם בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של כ-40,000 ש"ח בערכאה הדיונית, וסכומים נוספים בגין אי התייצבותו לדיונים.
ע"א (י-ם) 32302-03-26
