המתנה שלא פקעה וההכחשה שקרסה: המחוזי הכריע בסכסוך קרקעות משפחתי בסח'נין
לאחר עשרים שנה של מגורים בנכס וניסיון "קיצוני" של היורשים להתנער מעסקת מכר בטענת זיוף ומרמה, קבע השופט אחסאן כנעאן כי העסקה שרירה וקיימת. בפסק דין נוקב, מתח השופט ביקורת על אסטרטגיית ההגנה, קיבל את עדות האח "שביקש לנקות את מצפונו", ואף קנס את הנתבעים על הגשת אסמכתאות משפטיות פיקטיביות.
סכסוך מקרקעין מורכב ורווי יצרים בתוך משפחת טרביה מהעיר סח'נין הגיע השבוע לסיומו בבית המשפט המחוזי בחיפה. בפסק דין שניתן ביום 6 באפריל 2026 קיבל כבוד השופט אחסאן כנעאן את תביעתם של אכרם ואיוב טרביה, והצהיר עליהם כבעלים החוקיים של זכויות בשתי חלקות אדמה בעיר, למרות הכחשה גורפת וטענות למעשי מרמה מצד הנתבעים.
תחילת הפרשה בשתי עסקאות מכר. הראשונה מינואר 2004 והשנייה מפברואר 2005. התובעים, המיוצגים על ידי עו"ד וואיל חלאילה, טענו כי רכשו את זכויותיהם של יורשי המנוח מחמוד אחמד טרביה בשתי חלקות (399 ו-430 בגוש 19322). על פי כתב התביעה, משפחת התובעים הקימה על הקרקע בתי מגורים רחבי ידיים כבר בשנת 2000 ובשנת 2006, ואף החזיקה בשטח באין מפריע במשך שנים ארוכות, תוך עקירת עצי זית ועיבוד הקרקע.
הדרמה המשפטית החלה כאשר התובעים ביקשו להשלים את רישום הזכויות על שמם. לתדהמתם, הנתבעים – חלק מיורשי המנוח – הציגו קו הגנה שכינה השופט כנעאן "קיצוני". הם התכחשו לחלוטין לעסקה השנייה משנת 2005, טענו כי מדובר בזיוף, מרמה והטעיה, וגרסו כי מעולם לא נכרתה עסקה ולא שולמה תמורה.
אחת הטענות המרכזיות של הנתבעים, שיוצגו על ידי עו"ד גנאים סלאח, הייתה כי ייפוי הכוח שנתן אביהם המנוח (חמד) לבנו מוחמד (הנתבע 1) פקע עם מותו של האב ביוני 2004. לשיטתם, מאחר שהעסקה נחתמה בפברואר 2005, לאחר פטירת האב, לא הייתה לבן סמכות לחתום בשם העיזבון.
אולם, השופט כנעאן דחה טענה זו מכל וכל. הוא קבע כי לצד ייפוי הכוח הכללי, חתם המנוח גם על ייפוי כוח בלתי חוזר המעניק את הקרקע לבנו במתנה. על פי הדין הישראלי, ייפוי כוח בלתי חוזר שנועד להבטחת זכויותיו של צד שלישי (או להשלמת מתנה שהושלמה בהתחייבות) אינו פוקע עם מות השולח. "העיזבון חייב לכבד את רצון המת, ועל היורשים להשלים את המתנה", הבהיר השופט בפסק הדין.
נקודת המפנה במשפט הגיעה מכיוון בלתי צפוי. הנתבע מס' 3, ג'מאל טרביה, שהיה חלק מקבוצת היורשים הנתבעת, החליט לשנות את עדותו. לאחר שהעיד פעם אחת, פנה מיוזמתו לבא כוח התובעים והגיש תצהיר מתוקן.
בתצהירו הדרמטי מסר ג'מאל כי לאחר ריענון זיכרונו ושיחה עם אשתו, חש אי-נוחות עם העובדה שהאמת אינה נאמרת במלואה. הוא הודה בפה מלא כי אחיו מוחמד מסר לו בזמנו 4,000 דולר שקיבל ממר פח'רי (אבי התובעים) תמורת הקרקע, וכי הוא עצמו חילק את הכסף בין כל האחים. "אני אדם מאמין וירא שמיים ולא רוצה להיתפס באי-אמירת אמת", הצהיר ג'מאל. עדות זו "קעקעה" את גרסת ההגנה והוכיחה כי העסקה אכן התקיימה והתמורה שולמה.
השופט כנעאן לא חסך את שבט ביקורתו מהנתבעים 1 ו-4 (מוחמד ועלי). הוא קבע כי עדותם הייתה "פתלתלה ומתחמקת". כך למשל, בעוד שהנתבע 1 טען בכתב ההגנה כי הוחתם במרמה כי אינו יודע עברית, בחקירתו הנגדית התחמק מהשאלה והודה כי הוא דווקא נוהג לקרוא מסמכים לפני חתימה.
יותר מכך, התברר כי הנתבעים השתמשו באותו ייפוי כוח "פוקע" כביכול כדי למכור חלקה אחרת לאדם שלישי, מה שהפריך את טענתם כי לא ידעו על קיומו או תוקפו. השופט ציין כי שתיקת הנתבעים במשך שנים, בזמן שהתובעים בונים בתים על הקרקע, מהווה למעשה "הודאה בזכויות התובעים".
היבט חריג במיוחד בפסק הדין נוגע לניסיון הנתבעים לבסס את טענותיהם על פסקי דין שאינם קיימים. השופט ציין כי הנתבעים הפנו בסיכומיהם למספר הליכים (כגון ע"א 632/83) שלא נמצאו במאגרים המשפטיים, או שהובילו לפסקי דין שאינם רלוונטיים לחלוטין.
בשל התנהלות זו, ועל מנת להרתיע מהגשת "טענות סרק" וניהול הליך בלתי מידתי, הטיל השופט על הנתבעים 1-7 (למעט ג'מאל) הוצאות כבדות: 45,000 ש"₪ לטובת התובעים, ועוד 5,000 ש"₪ לאוצר המדינה בגין האסמכתאות הלא קיימות.
בית המשפט קיבל את התביעה במלואה והצהיר כי אכרם ואיוב טרביה הם הבעלים של הזכויות הרשומות על שם המנוח בחלקות המדוברות. פסק הדין מדגיש שוב את החשיבות של "גמירות דעת" בעסקאות מקרקעין ואת העיקרון לפיו טענות זיוף דורשות רף הוכחה גבוה במיוחד – רף שהנתבעים בתיק זה היו רחוקים מאוד מלעמוד בו.
ת"א (חיפה) 77918-01-23
