החלום ושברו: נדחתה תביעת אדריכל נגד חברת "משהב" ומנהליה
בית משפט השלום בפתח תקווה קבע כי אדריכל שתבע מאות אלפי שקלים בגין פרויקט פינוי-בינוי בתל אביב שלא יצא לפועל, לא הוכיח כי הוזמנה ממנו עבודה מעבר לשלב המקדמי; השופטת עדנה יוסף-קוזין מתחה ביקורת חריפה על הגשת התביעה האישית נגד בכירי החברה: "צעד טקטי חסר בסיס"
עולם ההתחדשות העירונית ידוע כמרחב רווי סיכונים, שבו פרויקטים גרנדיוזיים יכולים להיעצר עוד בשלב השרטוטים על הנייר. פסק דין חדש שניתן בבית משפט השלום בפתח תקווה ב-12 באפריל 2026, ממחיש את הפער שעלול להיווצר בין ציפיותיו של איש מקצוע לבין המציאות החוזית והמסחרית בשטח.
התובע, האדריכל אלעזר מליחי, הגיש תביעה בסך של כ-415,000 ש"ח נגד חברת "משהב" (משהב חברה לשיכון בניין ופיתוח בע"מ) ונגד שלושה מבכיריה באופן אישי: המנכ"ל לשעבר עזרא סרוסי, סמנכ"ל התכנון הוגו שפנגנטל ומנהל הכספים דן לוי. במוקד המחלוקת עמד פרויקט פינוי-בינוי ברחוב נחל הבשור בתל אביב, שבו התבקש מליחי לבצע עבודות תכנון ראשוניות.
בבסיס התביעה עמדה מחלוקת פרשנית לגבי הסכם ההתקשרות משנת 2016. מליחי טען כי בפרויקטים מסוג זה קיימים שני מסלולים מקבילים: מסלול שינוי התב"ע (תוכנית בניין עיר) ומסלול התכנון המפורט. לשיטתו, הוא ביצע עבודה משמעותית של תכנון דירות ומרתפים, ולכן זכאי לשכר נוסף מעבר למקדמה בסך 40,000 ש"ח ששולמה לו.
מנגד, חברת משהב, שיוצגה על ידי עורכי הדין עדן ענבר ולרה קוניצר-ורבה, הציגה גרסה שונה בתכלית. לטענתם, מדובר בהסכם הדרגתי שבו כל שלב מותנה בסיום ובאישור השלב הקודם. החברה טענה כי הפרויקט היה בשלבי בדיקה ראשוניים בלבד, וכי מעולם לא ניתנה למליחי הנחיה לעבור לתכנון מפורט של דירות, בטח ובטח כאשר עיריית תל אביב דחתה את התוכנית הרעיונית והדיירים כלל לא חתמו על הסכמים מחייבים מול החברה.
השופטת עדנה יוסף-קוזין אימצה את עמדת הנתבעים וקבעה כי גרסתו של מליחי "מנוגדת להסכם כמו גם למהותו והגיונו של הפרויקט". בפסק הדין צוין כי לא יעלה על הדעת להתחיל בתכנון מפורט של דירות כאשר עוד לא ידוע מה העירייה תאשר בתב"ע. "בהליך התכנוני יש שלביות רציונלית", נכתב, ונקבע כי מליחי לא היה רשאי להסתמך על "פרשנות בעייתית" של אמירות כלליות כדי לבצע עבודה בעלות של מאות אלפי שקלים ללא אישור מפורש.
אחת הנקודות המרתקות והפחות שגרתיות בהליך נגעה לסכום של 50,000 ש"ח שמליחי קיבל במהלך הדרך. האדריכל טען כי מדובר במקדמה על חשבון התכנון המפורט שאושרה לו על ידי המנכ"ל. אולם, הנתבעים חשפו תמונה שונה: מליחי היה שרוי במצוקה כלכלית וביקש עזרה. מנהל הכספים, דן לוי, הסכים להעניק לו הלוואה אישית מכספו הפרטי, בערבות המנכ"ל סרוסי, ל-90 יום.
התברר כי בעבר כבר התנהל הליך משפטי נפרד בגין הלוואה זו, שבו חויב מליחי להחזיר את הכסף לדן לוי. השופטת מתחה ביקורת על מהימנות עדותו של התובע, שנטה "לשכוח" פרטים שלא היו נוחים לו, כמו העובדה שהפסיד באותה תביעה או הטענה המאוחרת והתמוהה כי הלוואה זו ניתנה לו "באונס".
חלק נכבד מפסק הדין הוקדש לניסיונו של מליחי לתבוע את המנהלים באופן אישי. התובע, באמצעות עורך הדין חגי הופן, טען כי המנהלים הוליכו אותו שולל והציגו מצג שווא כאילו הפרויקט "בידיים של משהב".
השופטת דחתה טענה זו מכל וכל. היא קבעה כי פעולות המנהלים לא חרגו מפעילות שגרתית של נושאי משרה בחברה וכי מליחי ידע היטב שהפרויקט נמצא בראשיתו. השופטת אף ציינה כי הגשת תביעה אישית נגד אורגנים בחברה, רק כדי שיהוו "בטוחה" למקרה של חדלות פירעון של החברה, היא התנהלות פסולה המנוגדת לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.
בסופו של יום, התביעה נדחתה במלואה. השופטת פסקה כי מליחי ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 50,000 ש"ח. סכום זה, כך הובהר, משקף את העובדה ששלושה נושאי משרה נאלצו לנהל הגנה אישית מיותרת מול תביעה ש"נמצאה חסרת בסיס".
פסק הדין מהווה תזכורת חשובה לאנשי מקצוע בתחום המקרקעין שהסכמים יש לקרוא כלשונם, "אבני דרך" לתשלום אינן המלצה בלבד, ושימוש בטקטיקה של תביעה אישית נגד מנהלים עלול להסתיים בחיוב כספי כואב לצד השני.
ת"א (פ"ת) 78060-12-20
