תבוסה מהדהדת למפרק עמותות "שובו בנים": נדחתה תביעת הענק בסך 35 מיליון ש"ח נגד משפחת ברלנד
בית המשפט המחוזי בירושלים מתח ביקורת חריפה על התנהלות המפרק, קבע כי העמותות לא הוכיחו זכות תביעה על כספי הקהילה, ושלח את התובעות לשלם הוצאות משפט בסך מאות אלפי שקלים. השופט וינוגרד: "התובעות כשלו בהוכחת כל אחד מרכיבי התביעה"
בפסק דין דרמטי שניתן ביום ה-15 באפריל 2026, שם בית המשפט המחוזי בירושלים קץ למאבק משפטי רחב היקף שניהל מפרק שש עמותות של קהילת "שובו בנים" נגד בני משפחתו של הרב אליעזר ברלנד. השופט רם וינוגרד, סגן נשיא בית המשפט המחוזי, דחה מכל וכל את התביעה שהועמדה על סך של 35 מיליון ש"ח, תוך שהוא מטיח ביקורת קשה על התשתית הראייתית הרעועה שהציגו התובעות.
הפרשה החלה כאשר שש עמותות המשרתות את קהילת "שובו בנים", המנוהלות על ידי המפרק הקבוע עו"ד יששכר בר הלל (באמצעות עו"ד מירב בר הלל), טענו כי עשרות מיליוני שקלים מכספי תרומות שיועדו לקהילה נגזלו והוברחו לחשבונות פרטיים המכונים "חשבונות שערי". הנתבעים בתיק היו אשתו של הרב, תהילה ברלנד, בנו נחמן ברלנד, ונכדו נתן ברלנד, שיוצגו על ידי עו"ד יוספי מזר ועו"ד צליל בראשי זכריה.
במרכז התביעה עמדה הטענה כי הנתבעים פתחו בשנת 2003 חשבונות בנק שלא שויכו לעמותות רשמיות, אליהם הוזרמו כספי תרומות בהיקף מצטבר של כ-188 מיליון ש"ח בין השנים 2009 ל-2013. לטענת המפרק, סכום של כ-48 מיליון ש"ח הוצא מחשבונות אלה במזומן, תוך ביצוע מעשי מרמה, גניבה והלבנת הון. התובעות טענו כי עמותת "בני הנעורים" שימשה כ"עמותת צינור" שדרכה היו אמורים לעבור כל כספי התרומות למוסדות הקהילה, וכי הנתבעים עשו בכספים אלה כבתוך שלהם.
השופט וינוגרד קבע כבר בפתח דבריו כי התובעות כשלו בנקודה הבסיסית ביותר: הוכחת זכותן לתבוע את הכספים. בפסק הדין הובהר כי לא הוכחה זהות בין שש העמותות התובעות לבין הישות המכונה "קהילת שובו בנים". השופט ציין כי הקהילה שירתה את עצמה באמצעות עמותות רבות נוספות שלא היו חלק מהתביעה, ולא הוכח כי דווקא לעמותות המפורקות קיימת זכות בלעדית על כספי התרומות.
יתרה מכך, בית המשפט החיל את דוקטרינת "ההשתק השיפוטי" נגד המפרק. התברר כי בהליך משפטי קודם, טענו המפרק והעמותות עצמם כי "מוסדות ברסלב" או "ארגון שובו בנים" אינם אישיות משפטית קיימת. השופט קבע כי התובעות אינן יכולות לטעון דבר והיפוכו – להכחיש את קיום הישות המשפטית כשזה נוח להן, ולתבוע בשמה כספים כעת.
בית המשפט ניתח את הראיות נגד כל אחד מהנתבעים ומצא אותן חסרות:
-
נחמן ברלנד: התובעות טענו כי הוא ניהל את ענייני הקהילה, אך השופט קיבל את הטענה כי נחמן סבל מרדיפות ועזב את הקהילה כבר ב-2010 בשל קרע עם אביו. לא נמצאה כל ראיה הקושרת אותו לניהול החשבונות או לביצוע פעולות בהם.
-
תהילה ברלנד: הרבנית הודתה כי העבירה סכומי כסף גדולים לתמיכה בילדיה ונכדיה, אך השופט קבע כי לא הוכח שמקור הכספים הוא ב"חשבונות שערי". עדויות רבות הצביעו על כך שכספים אלו הגיעו מ"כספי פדיונות" – תרומות מזומן שניתנו ישירות לרב ברלנד על ידי חסידיו, כספים שהמפרק עצמו כינה "הכסף הגדול" ושאינם קשורים לעמותות.
-
נתן ברלנד: הנכד, שהיה בן 18 בלבד בעת פתיחת החשבונות, פעל במצוות סבו הנערץ. השופט קבע כי לא ניתן להטיל עליו אחריות כנאמן כאשר פעל כשלוח טכני של הסב מבלי שהיה לו שיקול דעת אמיתי.
השופט וינוגרד מתח ביקורת על הבקשה להעיד עשרות עדים, רובם נגועים באינטרסים חיצוניים או חשודים בפלילים בעצמם. הוא ציין כי העד המרכזי של המפרק, ערן הוכברג, הפך למתנגד חריף של משפחת ברלנד וחתם על הסכם עד מדינה, מה שמחייב התייחסות בזהירות רבה לעדותו. השופט תהה מדוע המפרק בחר שלא לחקור או לתבוע את הרב אליעזר ברלנד עצמו, שהורשע בעבירות הלבנת הון בסכומים דומים, ובמקום זאת בחר להפנות את התביעה נגד בני משפחתו.
לאחר שקבע כי "התובעות כשלו כליל מהוכחת טענתן", דחה השופט את התביעה וחייב את העמותות (בפירוק) לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. על העמותות לשלם לתהילה ונחמן ברלנד סך של 300,000 ש"ח בצירוף מע"מ, ולנתן ברלנד סך של 100,000 ש"ח בצירוף מע"מ. השופט הדגיש כי ניהול התביעה דרש משאבי זמן אדירים מהנתבעים בשל הניסיון "לבור את הבר מהתבן הרב" באלפי עמודי מסמכים.
ת"א (י-ם) 63233-01-20
