מכה משפטית לפולשים בבני ברק: בית המשפט המחוזי דחה על הסף את הניסיון לבטל עסקת מכר בניין
השופט נפתלי שילה קבע כי למי שמחזיקים בנכס ללא זכות קניינית אין "זכות עמידה" להתערב בהסכמים שבין המוכרים לקונים, גם אם מדובר בנכס של חסוי; התובעים חויבו בהוצאות משפט בסך של כ-57,500 ש"ח
בפסק דין מנומק שניתן ביום ה-15 באפריל 2026, שם בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו סוף לניסיון משפטי מורכב של מחזיקי נכס בבני ברק לבטל עסקת מכר שנחתמה בין בעלי הנכס לרוכשים פרטיים. כבוד השופט נפתלי שילה קיבל את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, תוך שהוא מבהיר כי פולשים אינם יכולים לשמש כ"מפקחים" על עסקאות במקרקעין שבהן אין להם יד ורגל.
בלב המחלוקת עומד בניין ברחוב רבי עקיבא 6 בבני ברק. הנכס היה שייך בעבר לגב' זיגלבאום ז"ל, אשר הורישה בצוואתה 62.5% ממנו לנכדה, שמעון סטיבן קם (המוגדר כחסוי/אדם שמונה לו אפוטרופוס), ו-18.75% לבתה, יונה גולדברג, ששימשה גם כאפוטרופסית של הבן. לפני כעשרים וחמש שנים, בעוד הבעלים מתגוררים באוסטרליה, נכנסו לבניין התובעים, ראובן מלכה וחנינה חנה סלהוב, בטענה כי מדובר בנכס שהופקר.
לאורך השנים טענו התובעים, המיוצגים על ידי עו"ד אילן בומבך, כי השקיעו כספים רבים בשיפוץ המבנה וכי שתיקת הבעלים יצרה עבורם "רישיון מכללא" בלתי הדיר להחזיק בנכס. מנגד, הנתבעים טענו כי מדובר בפולשים אלימים שהשליטו מורא ופיצלו דירות באופן בלתי חוקי.
בשנת 2019 החל משא ומתן בין הבעלים (האם והנכד) לבין קבוצת רוכשים: יוסף מאיר איזקסון, ישראל יוסקוביץ ואלעד מנחם סוויסה, המיוצגים על ידי עו"ד יוסף כהן. לאחר הליך משפטי קודם, אושר הסכם מכר שקיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו רכשו הקונים את הבניין "כמו שהוא" תמורת חצי מיליון דולר נטו, תוך שהם נוטלים על עצמם חובות של מיליוני שקלים לרשויות המס והעירייה.
התובעים, שחשו כי הקרקע בוערת תחת רגליהם בעקבות תביעת פינוי שהוגשה נגדם, פתחו במערכה משפטית לביטול המכר. הם טענו כי העסקה אינה תקפה מאחר שחלקו של הנכד החסוי נמכר ללא אישור של בית המשפט לענייני משפחה, שהוא הערכאה המוסמכת לכך על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. עוד טענו כי המחיר היה נמוך משמעותית משווי השוק – טענה שנתמכה לשיטתם בשמאות מקרקעין שהציגו.
לאחר שעתירתם לבג"ץ נדחתה בנימוק שההליך אינו מתאים לבירור עובדתי מורכב , הגישו התובעים את התביעה הנוכחית לבית המשפט המחוזי.
השופט נפתלי שילה בחר שלא להיכנס לביצה העובדתית של שווי הנכס או תקינות הליך האישור, והתמקד בשאלה המשפטית של "זכות העמידה". בהחלטתו קבע כי סילוק על הסף הוא אמנם סעד קיצוני, אך במקרה זה הוא מתחייב מאחר שהתובעים אינם צד להסכם ולא נפגעה כל "זכות הופלדיאנית" שלהם.
"אף אם התביעה תתקבל במלואה וההסכם יבוטל, הדבר לא יסייע במאומה לתובעים", כתב השופט. הוא הסביר כי גם אם הבעלות תחזור לידי האם והנכד באוסטרליה, עדיין עילת הפינוי נגד התובעים תעמוד בעינה. השופט הדגיש כי מצבם המשפטי של התובעים כמי שטוענים לזכות שימוש אינו משתנה בהתאם לזהות הבעלים.
יתרה מכך, השופט ציין כי הנתבעת 4 (האם), המיוצגת יחד עם בנה על ידי עו"ד דוד ברויאר , הצהירה מפורשות כי היא מעוניינת בקיום העסקה ואינה חפצה בביטולה. בית המשפט קיבל את עמדת הנתבעים כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט שנועד אך ורק "לדחות את הקץ" ולעכב את פינויים מהבניין.
בית המשפט דחה את התביעה על הסף וקבע כי אין לתובעים מעמד לתקוף את פסק הדין שאישר את ההסכם. כביטוי למורת רוחו מהגשת תביעת הסרק, הטיל השופט שילה על התובעים הוצאות משפט משמעותיות: 7,500 ש"ח לנתבע 1 (שאינו מיוצג), 25,000 ש"ח לנתבעים 2-3 ו-25,000 ש"ח נוספים לנתבעים 4-5.
החלטה זו מהווה תזכורת חשובה לכך שזכות הגישה לערכאות אינה מקנה "כרטיס פתוח" לצדדים שלישיים להתערב בחוזים ובהסכמות בין בעלי זכויות, במיוחד כאשר המניע העיקרי הוא הארכת שהות בלתי חוקית בנכס.
ת"א (ת"א) 11047-08-25
