גבולות המחאה בבר אילן: בית המשפט קבע כי מפגינים שחסמו פיזית את עבודות הרכבת הקלה יחויבו בפיצויים

גבולות המחאה בבר אילן: בית המשפט קבע כי מפגינים שחסמו פיזית את עבודות הרכבת הקלה יחויבו בפיצויים

בפסק דין עקרוני ותקדימי, דחה השופט אליעד וינשל את הניסיון להטיל על מפגין בודד את מלוא נזקי הפרויקט בסך מאות מיליוני שקלים, אך קבע חבות נזיקית למפגינים שחדרו לשטח העבודה: "הזכות למחות אינה עולה כדי זכות למלחמת חפירות"

בפסק דין רחב יריעה שניתן ביום 29 באפריל 2026, הכריע בית משפט השלום בירושלים באחת הסוגיות המורכבות המלוות את פרויקט הרכבת הקלה בבירה בשנים האחרונות: המתח שבין חופש הביטוי והמחאה לבין הגנה על פרויקטי תשתית לאומיים וזכויות קנייניות. כבוד השופט אליעד וינשל קבע כי בעוד שהפגנה והבעת עמדה הן זכויות יסוד המהוות את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה, הן אינן מעניקות חסינות למפגינים הנוקטים ב"פעולה ישירה" (Direct Action) במטרה לסכל פיזית את העבודות.

התביעה הוגשה על ידי מוריה – חברה לפיתוח ירושלים בע"מ, החברה העירונית האחראית על הקמת תשתית הרכבת הקלה. החברה, שיוצגה על ידי עורכי הדין אשר אקסלרד ועדי בארי, טענה כי פעולות המחאה של חלקים מהמגזר החרדי נגד מעבר הרכבת בשכונותיהם חרגו מגדר מחאה לגיטימית והפכו לשיבוש מכוון ושיטתי של העבודות.

לטענת מוריה, המפגינים חדרו פעם אחר פעם לאתרי העבודה, התבצרו בשוחות חפורות וחסמו כלי צמ"ה, מה שהוביל לעיכובים מצטברים של חודשים ושנים ולהוצאות עתק בסך מאות מיליוני שקלים. מנגד, הנתבעים, שיוצגו על ידי עורך הדין מנשה יאדו, טענו כי מדובר ב"תביעות השתקה" (SLAPP) שנועדו להלך אימים על ציבור מוחלש המבקש להגן על אורח חייו ובדלנותו התרבותית.

בפסק דינו, ערך השופט וינשל סקירה משפטית מקיפה הכוללת משפט משווה מאנגליה, קנדה וארצות הברית. הוא ציין כי בתי המשפט בעולם המערבי מתמודדים בשנים האחרונות עם תופעה דומה של מחאות סביבתיות ופוליטיות המבקשות לעצור פרויקטים תשתיתיים (כמו פרויקט הרכבת HS2 באנגליה או צינורות נפט בארה"ב).

השופט אימץ את ההבחנה המקובלת בעולם: ההגנה החוקתית חלה על מחאה במיקום הפתוח לציבור, גם אם היא גורמת לאי-נוחות זמנית, אך היא אינה חלה על מי שבכוונת מכוון חודר לשטח עבודות סגור כדי למנוע את ביצוען. "הזכות להפגין אינה אמורה לשמש הצדקה להפרת הדין", הדגיש השופט, וקבע כי במקרים של הפרה מובהקת ניתן להשתמש בעוולת הרשלנות כדי להטיל אחריות בנזיקין על מפגינים.

בית המשפט בחן את עניינם של חמישה נתבעים, והכריע באופן הבא:

• מתתיהו דוד בורשטיין: חויב באחריות נזיקית לאחר שהוכח באמצעות סרטונים כי נכנס פעמיים לתוך בור חפירה והתבצר בו כדי למנוע את המשך העבודה. השופט דחה את גרסתו המשתנה וקבע כי זוהי "פעולה מכוונת שמטרתה הפסקת ביצוע עבודות".

• זאב פרנק: חויב באחריות נזיקית במקרה שעורר תרעומת בבית המשפט. פרנק תועד כשהוא עומד בשטח עבודה עם עגלת תינוק ובה בנו הפעוט, וסירב להתפנות למרות פניות הפקחים. לתיעוד בו אמר "אני לא אוציא אותו מהשטח. אתם לא תעשו את הרכבת", התייחס השופט כשימוש חמור בתינוק לשם עצירה פיזית של עבודות ושימוש לרעה בזכות המחאה.

• אברהם מושקוביץ ומשה ליברמן: התביעה נגדם נדחתה. לגבי ליברמן נקבע כי הפגין בשטח ציבורי פתוח (ליד תחנת אוטובוס) ולגבי מושקוביץ לא הוכח שהיה מודע לכך שהוא עומד בשטח עבודה סגור.

• שמעון שפירא: התביעה נדחתה בשל כשל בזיהוי, שכן נציג התובעת לא הצליח לזהות אותו בוודאות בסרטון מתוך קבוצת מפגינים.

לצד הטלת האחריות על בורשטיין ופרנק, קיבל השופט וינשל הכרעה עקרונית חשובה לטובת המפגינים: הוא דחה את ניסיונה של מוריה להטיל על כל מפגין בודד את מלוא הנזק שנגרם עקב כלל ההפגנות בפרויקט (מאות מיליוני שקלים).

השופט קבע כי מפגין יישא רק בנזק הישיר שנגרם כתוצאה ממעשיו הספציפיים (כגון שעות העיכוב שנגרמו באותו אירוע), וכי אין לראות במפגינים "מעוולים במשותף" האחראים כולם על נזקי אחרים, אלא אם הוכח שהם היו מארגנים או משדלים בעלי מודעות ספציפית.

סוגיית כימות הנזק המדויק שיוטל על בורשטיין ופרנק תידון בשלב השני של ההליך.

ת"א 61699-07-22