הסוף לסאגת "מגרסות ניר": המחוזי דחה תביעה לביטול מכר נכס לאחר שני עשורים
בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי תביעתה של חברת "א. מדינה מגרסות ניר" נגד בנק דיסקונט והרוכשים התיישנה; למרות דחיית התביעה, השופטת עינת רביד מתחה ביקורת נוקבת על התנהלות הבנק וכונס הנכסים בזמן אמת, שפעלו בניגוד להחלטות שיפוטיות, והחליטה שלא לפסוק הוצאות לטובת הנתבעים.
בפסק דין מקיף ומנומק שניתן (27.04.2026) בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שמה השופטת עינת רביד קץ לאחת הסאגות המשפטיות המפותלות והממושכות ביותר בתחום כינוס הנכסים בישראל. התביעה, שהוגשה על ידי חברת "א. מדינה מגרסות ניר בע"מ", ביקשה לבטל הסכמי מכר ופשרה שנחתמו עוד בשנים 2004 ו-2005, ולהשיב לידיה נכס מסחרי בחולון שנגזל ממנה, לטענתה, במעשי תרמית, זיוף וקנוניה.
המחלוקת, שהחלה עוד בשנות ה-90, הגיעה לשיאה בפסק הדין הנוכחי, שבו נאלץ בית המשפט לאזן בין טענות קשות על התנהלות פסולה של בנק ונושאי משרה מטעמו, לבין עקרונות הברזל של סופיות הדיון, התיישנות ויציבות משפטית.
תחילת הפרשה בשנת 1996, אז רכשה התובעת, המנוהלת על ידי אורי מדינה, נכס מסחרי ברחוב המרכבה בחולון. לצורך הרכישה ניטלה הלוואה בסך 75,000 דולר מבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ. אלא שכבר ב-1997 החלה החברה לפגר בתשלומים, וב-1998 נפתח נגדה תיק הוצאה לפועל למימוש הנכס. עו"ד שלומי פרידמן מונה ככונס נכסים מטעם הבנק.
מכאן ואילך הפך ההליך המשפטי לרכבת הרים: המכר הראשון של הנכס לרוכשים, יהודה גייר ויצחק מנדלברג, בוטל על ידי השופטת ורדה אלשיך בשל פגמים חמורים בהתנהלות הכונס – החלטה שאושרה מאוחר יותר גם בבית המשפט העליון. למרות זאת, לאחר כישלון הסדר פשרה ראשון שבו ניתנה לתובעת אפשרות לפדות את הנכס, הוא נמכר בשנית לאותם רוכשים ב-2003. בשנת 2005, במסגרת ערעור נוסף, חתמו הצדדים על "הסכם פשרה שני" שקיבל תוקף של פסק דין, ובו ויתרה התובעת על כל טענותיה תמורת מחילת חוב מצד הבנק.
בתביעה הנוכחית, שהוגשה ב-2019 ונוהלה על ידי עו"ד גלעד נרקיס, העלתה התובעת טענות מטלטלות. לטענתה, חתימתו של אורי מדינה על הסכם הפשרה מ-2005 זויפה, והיא גילתה זאת רק ב-2018 לאחר בדיקת מומחה. עוד נטען כי הבנק והכונס "ניפחו" את החוב באופן מלאכותי והציגו מצגי שווא בפני בתי המשפט, תוך שהם משתפים פעולה עם הרוכשים כדי לנשל את החברה מהנכס מבלי שהחזקה בו הוחזרה לה מעולם, בניגוד לצווים שיפוטיים.
מנגד, בנק דיסקונט, שיוצג על ידי עו"ד חנה אפרת קומט, והרוכשים, שיוצגו על ידי עו"ד שחר בוטון, טענו כי מדובר בתביעה שהתיישנה מזמן. הם הדגישו כי התובעת כבר הגישה בעבר תביעה נגד עורך דינה הקודם (עו"ד בלופרב) בטענה שרשלנותו היא שהובילה לחתימה על ההסכם – טענה שסותרת חזיתית את טענת הזיוף הנוכחית.
השופטת עינת רביד קיבלה את טענות הנתבעים בנוגע להתיישנות ושיהוי. היא קבעה כי מאחר והסכם הפשרה נחתם ב-2005 והתביעה הוגשה רק ב-2019, חלפו הרבה מעבר ל-7 השנים הקבועות בחוק. השופטת דחתה את ניסיון התובעת להסתמך על סעיף 21 לחוק ההתיישנות (המאפשר 25 שנים לאכיפת פסק דין), בקובעה כי מדובר בתביעה לביטול פסק דין ולא לאכיפתו.
באשר לטענת הזיוף – שהייתה "קרש ההצלה" של התובעת לעקיפת ההתיישנות – קבעה השופטת כי היא לא הוכחה כלל. המומחה לכתב יד מטעם התובעת לא התייצב לחקירה (בטענה שהוא שוהה ביוון), וחוות דעתו הוצאה מהתיק. יתרה מכך, מנהל התובעת הודה בחקירתו כי רוב החתימות על המסמך הן אכן שלו. "לא סביר כי חתימה אחת מזויפת בעוד ששאר החתימות על אותו מסמך אותנטיות", נכתב בפסק הדין. השופטת אף ציינה כי התובעת זנחה את טענת הזיוף בסיכומיה, דבר המעיד על חוסר אמונתה בטענה זו.
למרות דחיית התביעה, פסק הדין כולל "הערה לסיום" יוצאת דופן בחריפותה. השופטת רביד ציינה כי מעדותו של כונס הנכסים עצמו עלתה תמונה מטרידה: הכונס הודה כי בזמן אמת פעל בניגוד להחלטות בית המשפט המחוזי והעליון, לא פינה את הרוכשים מהנכס לאחר ביטול המכר הראשון, ולא השיב להם את כספם כפי שנדרש.
הכונס העיד כי בחר "לחכות ולראות" מי יזכה בהתמחרות השנייה במקום ליישם את פסקי הדין, ובפועל אפשר לרוכשים להמשיך להחזיק בנכס ברצף. "עדות הכונס מעידה על התנהלות בעייתית הן של הכונס והבנק (אשר ידע על פעולות הכונס) המחויבים להחלטות בתי המשפט", קבעה השופטת.
בשל התנהלות זו, החליטה השופטת רביד בצעד חריג שלא להטיל על התובעת הוצאות משפט, למרות דחיית התביעה במלואה. "נוכח התנהלותם הבעייתית של הנתבעים בזמן אמת… לא מצאתי לפסוק הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו", סיכמה השופטת.
פסק הדין מהווה תזכורת חדה לכך שגם כאשר נחשפים פגמים בהתנהלותם של גופים חזקים כמו בנקים וכונסי נכסים, השיהוי בהגשת תביעה והיעדר עקביות בטענות עובדתיות עלולים לסגור את דלתות בית המשפט בפני התובע.
ת"א 6300-07-19
