תאגיד אינו "לווה מוגן" – בית המשפט דחה תביעה נגד מלווה פרטי וחייב את הלווים בהחזר חוב של מאות אלפי שקלים

תאגיד אינו "לווה מוגן" – בית המשפט דחה תביעה נגד מלווה פרטי וחייב את הלווים בהחזר חוב של מאות אלפי שקלים

סגנית הנשיאה רונית אופיר קבעה כי חוק אשראי הוגן אינו חל על הלוואות שניתנו לחברות עסקיות, גם אם בעלי המניות ערבו להן אישית; התביעה של חברת הנדסה לביטול הסכם הלוואה נדחתה, בעוד התביעה שכנגד של המלווה התקבלה במלואה.

בפסק דין מפורט ומנומק שניתן ביום 28 באפריל 2026, הכריע בית משפט השלום בבת ים בסכסוך משפטי מורכב שעסק בתוקפם של הסכמי הלוואה חוץ-בנקאיים ובתחולת חוק אשראי הוגן על המגזר העסקי. כבוד השופטת רונית אופיר, סגנית הנשיאה, דחתה את תביעתה של חברת "י.ר.א.ם הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ" ובעליה, וקיבלה את התביעה שכנגד שהגיש המלווה, אשר-זאב פריד.

ראשיתו של הסכסוך בשנת 2017, אז חתמה חברת י.ר.א.ם, העוסקת בעבודות בנייה, על הסכם הלוואה ראשון עם אשר-זאב פריד. במסגרת ההסכם המקורי, התחייב פריד להעמיד לטובת החברה ערבויות בנקאיות בסכום כולל של למעלה מ-1.3 מיליון ש"ח לצורך פרויקט בנייה. בהמשך, בשל קשיים בהנפקת הערבויות, נחתם "הסכם הלוואה שני" (נספח), לפיו העמיד פריד לחברה הלוואה כספית במזומן בסך 200,000 ש"ח לטווח קצר.

ההלוואה הובטחה באמצעות משכנתא על נכס מגורים של אחד המנהלים וערבויות אישיות של בעלי המניות, אבנר אבירם ויוסף אבו ע'נאם. כאשר ההלוואה לא הוחזרה במועד, נחתם הסכם שלישי ב-2018 להסדרת החוב באמצעות שיקים, אך אלו לא נפרעו במלואם.

התובעים (החברה ובעליה), שיוצגו על ידי עורכי הדין ערן נווה ורועי קפח, טענו כי יש לבטל את הסכמי ההלוואה או להתאים את הריביות בהם להוראות חוק אשראי הוגן (חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות). לטענתם, פריד פעל כמלווה מקצועי וגבה "ריבית נשך" המנוגדת לחוק ולצו הריבית. הם ביקשו מבית המשפט לראות בבעלי המניות כ"לווים" ולא כערבים, ובכך להחיל עליהם את ההגנות הצרכניות שמעניק החוק.

מנגד, הנתבע (פריד), שיוצג על ידי עורכת הדין מיכל סער, טען כי מדובר בהלוואה עסקית לכל דבר שניתנה לתאגיד, ולכן החוק אינו חל עליה. פריד הדגיש כי הלווים הם אנשי עסקים מנוסים ולא "לווים תמימים" הזקוקים להגנת המחוקק.

בפסק דינה, ניתחה השופטת אופיר את תכלית חוק אשראי הוגן, המבקש לאזן בין הצורך במתן אשראי למי שאינם מקבלים אותו בבנקים לבין ההגנה על הלווה החלש . היא קבעה באופן חד-משמעי כי סעיף 1 לחוק מחריג תאגידים מהגדרת "לווה".

"באתי לכלל מסקנה שהלווה בענייננו היא יראם – החברה ואין לראות את אבו עינאם ואבירם כלווים אלא כערבים בלבד".

השופטת ציינה כי הכספים הועברו לחשבון הבנק של החברה, שימשו לפרויקטים שלה, והחתימה של הבעלים כערבים מוכיחה כי הם לא היו הלווים הישירים. בנוסף, נמתחה ביקורת על כך שאבנר אבירם, עד מרכזי ובעל המניות, נמנע מלהעיד – דבר שחיזק את גרסת המלווה.

אחת מטענות ההגנה של החברה הייתה כי בשיחת טלפון משנת 2020 הוסכם על "גמר חשבון" תמורת תשלום אחרון של 30,000 ש"ח. השופטת האזינה להקלטת השיחה וקבעה כי לא הייתה בה "גמירות דעת" מצד פריד לסגירת החוב. יתרה מכך, היא ציינה כי הסכמי ההלוואה קבעו שכל שינוי חייב להיעשות בכתב.

למרות שחוק אשראי הוגן לא חל, השופטת השתמשה בסמכותה להתערב בשיעור הריבית מכוח חופש החוזים ותקנת הציבור. היא קיבלה את חוות הדעת של המומחית מטעם המלווה, שירונה פרתם, והעמידה את הריביות על המקסימום המותר לפי צו הריבית (13% ריבית ו-17% ריבית פיגורים) .

בסיכומו של דבר, הורתה השופטת ללווים ולערבים לשלם לפריד:

• יתרת חוב: 223,077 ש"ח (נכון ל-31.8.2022) בתוספת הצמדה וריבית.

• הוצאות משפט: 7,000 ש"ח.

• שכר טרחת עורך דין: 88,009 ש"ח (כולל מע"מ).

בית המשפט דחה את התביעה העיקרית של החברה וקיבל את התביעה שכנגד של המלווה במלואה.

ת"א 56540-03-22