גם בעידן הדיגיטלי, האחריות למיקוח היא על הצרכן: בית המשפט דחה בקשה לייצוגית ענק נגד חמשת הבנקים הגדולים
השופטת הלית סילש קבעה כי לבנקים אין חובה חוקית לגלות ללקוחות המפקידים בדיגיטל כי ניתן לנהל משא ומתן על הריבית או להציג בפניהם את הריבית הממוצעת הניתנת לאחרים. "האפשרות לניהול משא ומתן אינה מידע מפתיע", קבעה השופטת וחייבה את התובעים בהוצאות משפט כבדות בסך 275,000 ש"ח.
ביום ה-28 באפריל 2026, ניתן פסק דין משמעותי בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, המשרטט את גבולות האחריות של המערכת הבנקאית אל מול הלקוח המפקיד כספים באמצעים דיגיטליים. כבוד השופטת הלית סילש דחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה נגד חמשת הבנקים הגדולים בישראל: בנק הפועלים, בנק לאומי, בנק דיסקונט, מזרחי-טפחות והבנק הבינלאומי הראשון.
התביעה, שהוגשה על ידי גיא פלג, ענת פוקס, עומר ליאני, עדי שטרן ואור גרציק (המיוצגים על ידי עורך הדין יצחק אבירם), ביקשה להילחם בפרקטיקה שבה לקוחות המפקידים כספים דרך האפליקציה או אתר האינטרנט של הבנק, מקבלים באופן אוטומטי ריבית "מזערית" מבלי שייאמר להם בפירוש כי ביכולתם לזכות בתנאים טובים בהרבה לו רק היו פונים לפקיד ומנהלים משא ומתן.
לב הדיון המשפטי עסק בשאלה האם אי-גילוי גובה הריבית הממוצעת או הנהוגה בבנק מהווה הטעייה. התובעים הציגו נתונים אישיים: גיא פלג, למשל, הפקיד 1,000 ש"ח בבנק הפועלים בריבית של 0.9%; עומר ליאני הפקיד סכום משמעותי יותר של כ-192 אלף ש"ח בבנק דיסקונט בריבית נמוכה במיוחד של 0.04%.
לטענת התובעים, הבנקים מציגים מצג שווא לפיו הריבית הדיגיטלית כוללת "הטבה", בעוד שבפועל מדובר בריבית הנמוכה משמעותית מזו שמקבלים לקוחות אחרים המנהלים מו"מ. הם טענו כי הבנקים הפרו את חובת האמון המוגברת המוטלת עליהם, וניצלו את "בורות הלקוח" שסבור כי הנתונים המוצגים על המסך הם סופיים.
מנגד, הבנקים – שיוצגו על ידי סוללת עורכי דין: עו"ד ש. לובצקי-הס (בנק הפועלים), עו"ד ל. עיני (בנק לאומי), עו"ד ב. פייל (בנק דיסקונט), עו"ד א. ארצי (מזרחי טפחות) ועו"ד ג. לוינסון (הבינלאומי) – טענו כי הם פועלים בדיוק לפי הוראות בנק ישראל וכללי הגילוי הנאות. הם הדגישו כי אין כל מקור נורמטיבי המחייב בנק לגלות ללקוח א' כי לקוח ב' קיבל תנאים טובים יותר בעקבות משא ומתן אישי.
השופטת סילש דחתה את התזה של התובעים בניתוח משפטי מעמיק, תוך שהיא נשענת על היגיון ה"אדם הסביר". "העובדה לפיה יכול להתנהל דין ודברים כלכלי בין שניים", כתבה השופטת בפסק הדין, "היא בגדר עובדה ידועה לכל, משחר הימים". היא הוסיפה כי הטענה לפיה לקוח זקוק להודעה מפורשת מהבנק כדי לדעת שניתן להתמקח, מגיעה לכדי "זלזול בהבנה או ביכולות של לקוח, כל לקוח".
בית המשפט קבע כי הבנקים לא הציגו מצג שקרי שכן הריבית שהובטחה היא הריבית שניתנה. העובדה שניתן היה להשיג יותר לו הלקוח היה פועל אקטיבית, אינה הופכת את המידע שפורסם להטעיה. השופטת הדגישה כי קבלת עמדת התובעים הייתה מובילה לתוצאה בלתי סבירה, שבה על הבנקים היה מוטל נטל בלתי פוסק לפרסם ריביות ממוצעות וחציוניות משתנות על כל מוצר ומוצר, דבר שהיה גורם ל"הצפת הלקוח בנתונים" ובבחינת "מרוב עצים לא רואים את היער".
מעבר לדחיית הטענות המשפטיות בדבר הפרת חובת אמון ועשיית עושר ולא במשפט, בית המשפט הביע ספק ניכר ביכולת להוכיח נזק קבוצתי בתיק מסוג זה. השופטת ציינה כי ריבית אינה נקבעת רק לפי סכום ההפקדה, אלא לפי מכלול שיקולים עסקיים של הבנק כלפי הלקוח (כמו פעילות בניירות ערך, משכנתאות או ותק), ולכן לא ניתן להניח שכל לקוח שהיה מנהל מו"מ היה אכן מקבל הטבה.
פסק הדין מסתיים בשורה תחתונה כואבת לכיסם של המבקשים: בית המשפט חייב כל אחד מחמשת התובעים לשלם הוצאות משפט בסך 55,000 ש"ח לבנק הרלוונטי מולו התנהל. מדובר בסכום מצטבר של 275,000 ש"ח, שנועד לשקף את מורכבות ההליך והיקפו, ומהווה תמרור אזהרה מפני הגשת תביעות ייצוגיות בתחום הבנקאות ללא בסיס נורמטיבי איתן.
המסר המרכזי של בית המשפט ברור: חובת האמון של הבנקים היא רחבה, אך היא אינה דורשת מהם לוותר על האינטרס הכלכלי שלהם או להפוך ל"יועצי מיקוח" של לקוחותיהם. הלקוח הדיגיטלי, בדיוק כמו זה שמגיע לסניף, נדרש לגלות ערנות ויוזמה אם ברצונו לשפר את תנאי החיסכון שלו.
ת"צ 43002-07-23
