החוב קיים, הסכום נעלם: העליון הקפיא את סגירת תיקי ההוצאה לפועל בפרשת "יצחקי גליק"
בית המשפט העליון קיבל חלקית את בקשת חברת הנייר "יצחקי גליק בע"מ" לעיכוב ביצוע פסק דינו של המחוזי; השופטת רות רונן קבעה כי למרות אי-הבהירות בנוגע לגובה החוב, מאזן הנוחות נוטה לטובת השארת העיקולים על כנם כדי למנוע מצב שבו המבקשת תעמוד מול שוקת שבורה בסיום הערעור.
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, הכריע היום זמנית (29.4.2026) בדרמה משפטית סבוכה שנמשכת למעלה מעשור. השופטת רות רונן נדרשה להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה חברת "יצחק י. גליק בע"מ", נגד החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את הליכי ההוצאה לפועל נגד בעליה לשעבר של חברת "אופסט", יצחק וחנן שפייזמן. בהחלטתה, קבעה השופטת רונן כי תיקי ההוצאה לפועל לא ייסגרו והעיקולים יוותרו על כנם, אך הליכי הגבייה יוקפאו עד להכרעה בערעור, וזאת בכפוף להפקדת ערבות בסך 50,000 ש"ח מצד המבקשת.
ראשיתו של הסיפור בשנת 2013, אז הגישה חברת גליק, העוסקת בייבוא מוצרי נייר, תביעה כספית נגד חברת "ש. א. א. ש אופסט בע"מ" ובעליה. המבקשת טענה כי החברה לא שילמה עבור סחורה ואף סיפקה המחאות ללא כיסוי. בשנת 2017 פסק בית המשפט המחוזי כי על החברה ועל בעליה, שערבו לחובותיה בערבויות אישיות, לשלם יחד כ-4.3 מיליון ש"ח.
אלא שהדרך לגביית הכסף הפכה לפתלתלה במיוחד. חברת אופסט נכנסה להליכי פירוק, ופסק הדין נגדה בוטל בהמשך בערכאות הערעור בשל חוסר סמכות (מאחר שלא התבקש אישור מבית המשפט של פירוק להמשיך בהליכים נגדה). עם זאת, בית המשפט העליון הבהיר בזמנו כי האחריות האישית של המשיבים מכוח ערבותם נותרה בעינה.
התפנית המרכזית אירעה כאשר המבקשת הגישה תביעת חוב למפרק החברה, עו"ד עובדיה כהן. המפרק דחה את תביעת החוב, ובית המשפט העליון אישר בשנת 2021 כי לא ניתן להסתמך על פסק הדין המקורי כדי לקבוע את גובה החוב, שכן לא נמצאו בו ממצאים פוזיטיביים מספקים, והמבקשת לא הציגה ראיות נוספות.
על בסיס קביעה זו, פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לבטל את הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדם בשנת 2024. השופטת בר-אשר מהמחוזי קיבלה את טענתם באופן חלקי ב-8.3.2026. היא קבעה כי אמנם המשיבים חבים עדיין בחוב המקורי מכוח ערבותם, אך מאחר שאין כיום קביעה שיפוטית בת-תוקף לגבי סכום החוב, המבקשת אינה יכולה להמשיך בהליכי גבייה בהוצאה לפועל. המחוזי הורה על ביטול הליכי ההוצאה לפועל, החלטה שהובילה להגשת הערעור והבקשה הנוכחית לעיכוב ביצוע.
בבית המשפט העליון, יוצגה המבקשת על ידי עו"ד איל אייכל, בעוד המשיבים 1-2 יוצגו על ידי עו"ד צבי שילה. המשיבים 3-4, עורכי הדין עובדיה כהן ורונן וינברג (מפרקי החברה), ייצגו את עצמם והודיעו כי אין להם עמדה בנושא.
המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה על הסף, שכן המבקשת כבר הגישה בקשה דומה למחוזי וזו נדחתה. אולם, השופטת רות רונן דחתה טענה זו וקבעה הבחנה משפטית חשובה: מאחר שהבקשה במחוזי הייתה "קצרת מועד" (רק עד להגשת הערעור), המבקשת אינה מנועה מלהגיש בקשה חדשה לערכאת הערעור לתקופת הערעור כולה.
בבואה לבחון את "מאזן הנוחות", קיבלה השופטת רונן את חששותיה של חברת גליק. המבקשת הצביעה על כך שהמשיבים מצויים בקשיים כלכליים ממשיים – המשיב 2 פונה מדירת מגוריו, ועל דירתו של המשיב 1 רובצים עיקולים רבים. "הוצג חשש ממשי כי ביצועו של פסק הדין… יביא למצב בו אם הערעור יתקבל… היא לא תוכל לממש אותו ולהיפרע מהמשיבים", כתבה השופטת.
מנגד, המשיבים טענו כי עצם קיומם של תיקי ההוצאה לפועל פוגע בדירוג האשראי שלהם לפי חוק נתוני אשראי, אך השופטת קבעה כי טענות אלו הועלו "בעלמא" וללא פירוט קונקרטי.
השופטת רונן בחרה ב"דרך המלך" המשפטית: היא לא אישרה להמשיך בגביית הכספים (שכן גובה החוב אכן טרם התברר סופית), אך מנעה את סגירת התיקים והסרת העיקולים. העיקולים על מחצית דירת המגורים של המשיב 1 ועל כספי הדיבידנדים להם זכאים המשיבים מקופת הפירוק (בסך מאות אלפי שקלים) יישארו בתוקף.
החלטה זו מותנית בכך שהמבקשת תפקיד ערובה של 50,000 ש"ח עד ליום 31.5.2026 להבטחת נזקי המשיבים אם הערעור יידחה בסופו של דבר. לא ניתן צו להוצאות בגין בקשה זו.
ע"א 70507-03-26
