הניסיון לעגן "קיצור דרך" כזכות קניינית נכשל: ביהמ"ש דחה תביעה לזיקת הנאה וחייב את התובעת בפיצויים

הניסיון לעגן "קיצור דרך" כזכות קניינית נכשל: ביהמ"ש דחה תביעה לזיקת הנאה וחייב את התובעת בפיצויים

סכסוך שכנים רב-שנים באזור התעשייה של בית שמש הגיע לסיומו בפסק דין נוקב של בית המשפט המחוזי: חברת "ספיד בניין" לא הצליחה להוכיח זכות מעבר בחלקה הסמוכה, התגלתה כפולשת בשטח אותו הפעילה, וחויבה לשלם עשרות אלפי שקלים לבעלי הקרקע שנפגעו מהתנהלותה.

בפסק דין מפורט וחד שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי כבוד השופט דוד זילר, נדחתה תביעתה של חברת "ספיד בניין תעשיה ומסחר בע"מ" לקבלת צו מניעה קבוע שיאסור על שכנתה, חברת "אשיב פתרונות ירוקים בע"מ", להקים גדר המפרידה בין חלקותיהן. פסק הדין, שפורסם ב-29 באפריל 2026, חשף מסכת של טענות סותרות, עדות שנמצאה כלא מהימנה, ומעמד משפטי רעוע של התובעת בשטח שבו החזיקה.

הסכסוך נסוב סביב שביל גישה הממוקם בחלקה 25 ברחוב המסגר בבית שמש, שבבעלות חברת "אשיב". התובעת, "ספיד בניין", המפעילה עסק בשטח האחורי של החלקה הגובלת (חלקה 26), טענה כי היא זכאית ל"זיקת הנאה" – זכות משפטית לעבור עם משאיות בשטחה של השכנה כדי להגיע לעסק שלה.

לטענת התובעת, המיוצגת על ידי עו"ד רוני חייט, זכות זו קמה לה מכוח שימוש רצוף של למעלה מ-30 שנה וכן מכוח פסק דין מוסכם משנת 2009. מנגד, חברת "אשיב", המיוצגת על ידי עו"ד קובי פרידמן, ביקשה להקים גדר שתמנע את המעבר בשטחה, וטענה כי התובעת היא למעשה פולשת חסרת זכויות.

השופט זילר בחן את דרישת "ספיד בניין" לזיקת הנאה מכוח שנים. לפי חוק המקרקעין, זכות כזו דורשת שימוש רצוף של 30 שנה לפחות. עם זאת, מחקירה מעמיקה של העובדות עלה כי התובעת עצמה הוקמה רק בשנת 1994, וקיבלה חזקה בשטח רק בשנת 1998 – פרק זמן הקצר מהנדרש בחוק.

יתרה מכך, בית המשפט קבע כי גם השימוש שנעשה לא היה "שימוש נוגד" (הנעשה בניגוד לרצון הבעלים), שכן מנהל התובעת, אהוד (אודי) שושן, הודה בעדותו כי בעלי המקרקעין הקודמים בחלקה 25 (אליעזר כהן) הסכים למעבר כ"הסכמה חברית". הסכמה כזו, על פי הדין, קוטעת את האפשרות לרכוש זיקת הנאה מכוח שנים.

בית המשפט מתח ביקורת חריפה על מהימנותו של מנהל התובעת. התברר כי בהליך קודם משנת 2009, טען הלה טענות הפוכות בתכלית: אז הוא הצהיר כי "אין לו כלל צורך" לעבור דרך חלקה 25 וכי הוא משתמש בשער אחר. השופט זילר כינה התנהלות זו כ"להטוטן בקרקס", המעלה טענות סותרות בהתאם לנוחותו בהליכים שונים, וקבע כי הדבר מקים "השתק שיפוטי" ופוגע בתום הלב של התובעת.

עוד נחשף כי התובעת הציגה מצג שווא בתצהיריה, כאילו קיבלה רשות מפורשת מבעלי חלקה 26 להחזיק בשטח, בעוד שבחקירה נאלץ מנהל התובעת להודות שמעולם לא קיבל אישור כזה. למעשה, התגלה כי התובעת פלשה לשטח ששימש בעבר כוואדי מלא פסולת, "הכשירה" אותו ללא היתר, ואף הגדילה לעשות כשהשכירה שטח שאינו שלה לצדדים שלישיים תוך גביית דמי שכירות לכיסה.

השופט זילר דחה את התביעה של "ספיד בניין" במלואה וקיבל חלקית את התביעה שכנגד שהגישה חברת "אשיב". בית המשפט קבע כי לא ניתן לכפות על בעל מקרקעין "זכות" שנועדה להטיב עם פולש, במיוחד כאשר חלק מבעלי המקרקעין (חברת "אבקו כימיקלים בע"מ", המיוצגת על ידי עו"ד כרמית בר און, ועיריית בית שמש, המיוצגת על ידי עו"ד ניצן גורן) מתנגדים לכך בתוקף.

בגין השימוש הבלתי מורשה בשטחה, אי-הנוחות ועוגמת הנפש שנגרמה לה, חויבה התובעת לשלם לחברת "אשיב" פיצוי בסך 75,000 ש"ח. בנוסף, הוטלו על התובעת הוצאות משפט כבדות:

• 40,000 ש"ח לחברת "אשיב".

• 25,000 ש"ח לחברת "אבקו כימיקלים".

• 10,000 ש"ח לעיריית בית שמש.

בצעד חריג, קבע השופט כי מנהל התובעת יחוב בתשלום ההוצאות באופן אישי, וזאת לנוכח העובדה שהגיש תביעות בשם חברה אחרת שלו (קל קידוח) שכבר חוסלה מבלי לדווח על כך לבית המשפט.

ת"א (י-ם) 23217-05-23