המורה שדרש 850 אלף שקלים נשלח לשלם הוצאות: תביעת העתק נגד צוות המורים נדחתה
בית משפט השלום באשדוד קבע כי תיאורי המורים על "התנהגות אובססיבית" ו"הטרדה" מצד הקולגה לשעבר היו אמת; השופטת רוני סלע: "הנתבעות פעלו מתוך מצוקה כנה ומניע של הגנה עצמית"
ביום 26 באפריל 2026, ניתן בבית משפט השלום באשדוד פסק דין העוסק בגבול הדק העובר בין תלונות לגיטימיות של עובדים על סביבת עבודה פוגענית ולשון הרע. כבוד השופטת רוני סלע דחתה בפסק דין מפורט ומנומק את תביעתו של זוהר זכריה דהרי, מורה לשעבר בבית הספר "עציון" בקריית מלאכי, אשר תבע את חבריו לעבודה ובני זוגם בסכום חסר תקדים של 850,000 ש"ח.
ראשיתו של ההליך בתביעה שהגיש דהרי נגד ארבע מורות שעבדו עמו – נאוית קמרי, נחמי לרר, לבנה יצחק וחנה ארלו – וכן נגד יוסף יחיאל לרר, בעלה של נחמי. התובע, באמצעות בא כוחו עוה"ד שלמה שרעבי, טען כי הנתבעים הוציאו את דיבתו רעה בשורה של מכתבים שנשלחו ליו"ר סניף הסתדרות המורים באשקלון, דוד מנצור, וכן בשיחות פנימיות בין המורים.
לטענת דהרי, המכתבים – שבהם תואר כמי שפועל ב"נמרצות ובאובססיביות" וכמי שגורם ל"טרור" בחדר המורים – היו שקריים ונועדו לפגוע בשמו הטוב ובפרנסתו לאחר שסבל בעצמו מהתעמרות מצד הנהלת בית הספר. התביעה אף כללה טענות בדבר שיבוש הליכי משפט ופגיעה בפרטיות, תוך דרישת פיצוי סטטוטורי מקסימלי מכל נתבע בנפרד.
מנגד, הנתבעים, שיוצגו על ידי עוה"ד אורן שוורץ, הציגו תמונה הפוכה בתכלית. בכתב ההגנה נטען כי מדובר ב"תביעת סרק טורדנית" מצד "תובע סדרתי". הנתבעים טענו כי המכתבים שנשלחו למר מנצור היו בגדר "זעקת עזרה" נוכח התנהלותו של דהרי, שכללה הקלטות סתר של עמיתיו, הגעה לבתיהם הפרטיים ללא תיאום ושיחות טלפון בלתי פוסקות.
אחד ממוקדי הסכסוך נגע לטענה בדבר "הטרדה מינית". דהרי טען כי המורות הפיצו שמועה כאילו "הטריד מינית" את הגברת נחמי לרר לאחר ש"כרע ברך" בפניה. אולם, מהעדויות עלה כי דהרי אכן השתמש בביטוי חריג זה במהלך ניסיון לשכנע את לרר לחתום על עצומה נגד מנהל בית הספר.
בפסק הדין צוין כי דהרי הודה בשיחה מוקלטת שאמר לה: "אני עוד שנייה כורע ברך. זה מאוד מאוד יעזור לי". השופטת סלע קיבלה את עדותה של המורה, שתיארה את זעזועה מהביטוי: "אני אישה נשואה, מה הקשר לכרוע ברך? זה דבר שריסק אותי". בית המשפט קבע כי למרות שלא הוכח שהמורות האשימו אותו מפורשות בהטרדה מינית פלילית, הרי שהתיאור של התנהלותו כחריגה ומטרידה היה אמת לאמיתה.
השופטת רוני סלע ניתחה את הפרסומים והחליטה לדחות את התביעה תוך שהיא מעניקה לנתבעים את הגנת ה"אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע) והגנת "תום הלב" (סעיף 15).
"התרשמתי כי הנתבעות פעלו בתום לב, ופעולותיהן היו פועל יוצא ולגיטימי לאור התנהלותו של התובע," כתבה השופטת. היא הוסיפה כי המכתבים שנשלחו להסתדרות המורים – גוף המוסמך לטפל במצוקות עובדים – היו ערוץ תקשורת ראוי ונורמטיבי.
בית המשפט מתח ביקורת על התנהלותו של דהרי, וציין כי עדויות המורים היו "אותנטיות ומשכנעות" ונתמכו אף בעדותו של עד נייטרלי, המורה ערן גדות, שהוזמן דווקא מטעם התובע אך אישר כי דהרי פעל באובססיביות שהפחידה את הצוות.
באשר לפנייתו של מר לרר (בן זוגה של המורה) לאביה של אשת התובע, קבעה השופטת כי מדובר ב"התנהלות לגיטימית, סבירה ומתבקשת מצד בן זוג" המנסה להגן על שלוות נפשה של רעייתו המוטרדת, ולא בניסיון הכפשה.
בסיום פסק הדין, שלחה השופטת סלע מסר ברור באשר לעלות ניהול הליכי סרק בסכומים מנופחים. היא דחתה את התביעה במלואה וחייבה את התובע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 86,000 ש"ח (18,000 ש"ח לכל אחד משלושה נתבעים, ו-16,000 ש"ח לכל אחת משתי נתבעות נוספות).
ת"א (אשדוד) 12277-06-21
