מסע משפטי של 90 שנה הסתיים במפח נפש: נדחתה תביעת יורשי "אבולעפיה" לקבלת קרקע חלופית נוספת מרמ"י
סיפורה של הקרקע בראשון לציון שהופקעה בטעות ב-1948 כ"רכוש נטוש" הגיע לסיומו בבית המשפט המחוזי; השופט עוז ניר נאוי קבע: למרות מחדלי המדינה ברישום, המשפחה "שקטה על שמריה" עשרות שנים בעוד ערך הקרקע שקיבלו זינק בעשרות מיליונים
פרשה משפטית היסטורית, שתחילתה עוד בימי המנדט הבריטי, הגיעה לאחרונה לסיומה בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. במוקד הדיון עמדה תביעתם של יורשי האחים ויקטור ומרקו אבולעפיה ז"ל נגד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). התובעים ביקשו מבית המשפט להורות למדינה להקצות להם קרקע חלופית חדשה, בטענה כי הקרקע שקיבלו בהסדר פשרה לפני כמעט יובל איבדה את ערכה בשל מחדלי רישום והפקעות של תשתיות לאומיות. אולם, פסק הדין שניתן ביום 26 באפריל 2026 , דחה את התביעה מכל וכל, תוך מתיחת ביקורת על התנהלות המשפחה.
ראשית הפרשה בשנת 1935, אז רכשו האחים אבולעפיה כ-14 דונם בראשון לציון. בשנת 1939 היגרו לוונצואלה, ועם קום המדינה ב-1948, הופקעו המקרקעין תחת הסברה המוטעית כי מדובר ב"רכוש נטוש" של ערבים, ככל הנראה בשל שם המשפחה "אבולעפיה". על השטח נבנו עם השנים שיכונים של חברת "עמידר".
לאחר מאבק משפטי ממושך, נחתם בשנת 1978 הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם, הסכימה המדינה להעניק למשפחה קרקע חלופית בשטח של כ-23 דונם במועצה האזורית גזר. אלא שהליך רישום הקרקע על שם היורשים נגרר עשרות שנים בשל הליכי פרצלציה (חלוקה) מורכבים שהסתיימו רק בשנת 2000.
התובעים, שיוצגו על ידי עורכי הדין ירון קוסטליץ ושמחה אלבחרי, טענו כי המדינה התרשלה בכך שלא רשמה את זכויותיהם במשך עשורים. לטענתם, בשל היעדר הרישום, הם לא עודכנו על תוכניות תשתית לאומיות (תת"ל 9/3) ועל הקמת בסיס צבאי ("מחנה רחבעם") שחלו על הקרקע. הם טענו כי לו היו רשומים כבעלים, היו יכולים להתנגד לתוכניות או למקסם את הפוטנציאל התכנוני של השטח. בצר להם, ביקשו להפעיל את דוקטרינת "הביצוע בקירוב" ולקבל קרקע אחרת במקום זו ש"נפגמה".
השופט עוז ניר נאוי , שבחן את הראיות לעומק, דחה את התזה של התובעים. אמנם השופט ציין כי פרק זמן של 22 שנים לביצוע פרצלציה הוא "תקופה ארוכה אשר על פניה אינה סבירה" , אך קבע כי אין בכך כדי להצדיק את ביטול ההסכם או החלפת הקרקע.
אחד הנימוקים המרכזיים לדחיית התביעה היה הזינוק המטאפורי בשווי הקרקע. התברר כי למרות טענות התובעים על "קרקע חסרת ערך", שומה שהם עצמם הגישו הראתה כי ערך הקרקע עלה מ-253,000 ש"ח בשנת 2012 לכ-22.6 מיליון ש"ח בשנת 2021. "אליבא דתובעים עצמם לא רק שחלוף הזמן לא הזיק, אלא אף תרם לתובעים משמעותית", כתב השופט.
בנוסף, השופט מתח ביקורת חריפה על הפסיביות של המשפחה. נמצא כי למרות שקיבלו הודעות על סיום הליכי הרישום בשנת 2010 (ובפועל ידעו עליהם כבר ב-2012), הם לא פעלו להשלמת הרישום במשך למעלה מעשור. השופט קבע כי אשמם של התובעים עולה כדי "אשם תורם בשיעור 100%". כמו כן, הוכח כי ההפקעה בפועל לצרכי מסילת הרכבת הייתה מינורית – 12 מ"ר בלבד מתוך 23 דונם.
בית המשפט קבע כי המדינה, שיוצגה על ידי עו"ד שאול עבוד מפרקליטות מחוז מרכז, אינה מחויבת לספק קרקע אחרת. השופט נאוי סיכם כי "התובעים התנהלו בעצלתיים ושקטו אל שמריהם משך שנים".
התביעה נדחתה, והתובעים חויבו לשלם למדינה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 55,000 ש"ח. השופט חתם את פסק הדין בהמלצה לתובעים לפעול לאלתר לרישום הקרקע על שמם כדי לסיים סוף סוף את הפרשה.
ת"א (מרכז) 39601-07-23
