מכה משפטית לעורך הדין שתבע קרקע חלופית: נדחתה תביעת ענק נגד רשות מקרקעי ישראל
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את תביעתו של עו"ד משה וינברג לקבל 19 דונם חלופיים בשל דרך סטטוטורית העוברת בשטחו. השופט יעקב דנינו קבע כי התביעה התיישנה וכי מדובר בניסיון לעקוף את חוק חובת המכרזים: "התובע התרשל עת לא בדק את המצב התכנוני בעת חלוקת המקרקעין"
בפסק דין נחרץ שניתן ביום 1 במאי 2026, שם קץ בית המשפט המחוזי בבאר שבע לסאגה משפטית ארוכת שנים בין עו"ד משה וינברג לבין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). כבוד השופט יעקב דנינו דחה על הסף, וגם לגופו של עניין, את תביעתו של וינברג לחייב את המדינה להחליף את מלוא המקרקעין שהוחכרו לו – שטח של כ-19 דונם – בקרקע חלופית בעלת מאפיינים דומים.
התביעה, שהוגשה על ידי התובע, עו"ד משה וינברג, שיוצג על ידי עו"ד אילן אזולאי, נסובה סביב מגרש חקלאי באזור כרמי יוסף. וינברג, המחזיק בזכויות חכירה במגרש משנת 2010 למטרת עיבודים חקלאיים, גילה בשנת 2019 כי בתוך השטח עוברת דרך סטטוטורית המוגדרת כ"מקרקעי ייעוד" בשטח של כחצי דונם.
וינברג טען כי קיומה של הדרך מונע ממנו לרשום את מלוא הזכויות על שמו בלשכת רישום המקרקעין, וכי רמ"י הטעתה אותו והתרשלה בכך שהחכירה לו "מקרקעי ייעוד" בניגוד לחוק המקרקעין. על בסיס דוקטרינת "הביצוע בקירוב", דרש וינברג כי המדינה תעניק לו מגרש חלופי שלם של 19 דונם הניתן לרישום מלא.
רשות מקרקעי ישראל, שיוצגה על ידי עו"ד גל בן גיאט, טענה מנגד כי התביעה התיישנה זה מכבר, שכן התוכנית המגדירה את הדרך אושרה עוד בשנת 1981. המדינה הדגישה כי וינברג הוא שבחר את המגרש הספציפי במסגרת חלוקה פנימית בין בעלי מניות בחברה שהתפרקה ב-1995, ללא מעורבות של רמ"י.
עוד נטען כי דרישת וינברג לקבל 19 דונם חלופיים בשל פגם בשטח של חצי דונם בלבד היא חסרת פרופורציה, ומהווה ניסיון לעקוף את חוק חובת המכרזים על ידי קבלת קרקע ציבורית ללא מכרז.
השופט דנינו קיבל את טענות הסף של המדינה במלואן. במישור הדיוני נקבע כי התביעה התיישנה, שכן עילת התביעה נולדה לכל המאוחר ב-1995 בעת חלוקת המקרקעין, או ב-2010 בעת חתימת חוזה החכירה. השופט ציין כי וינברג, בהיותו עורך דין ותיק, היה מחויב לבדוק את המצב התכנוני הפומבי לפני שבחר את המגרש.
"התובע התרשל עת לא בדק את טיבו של המגרש שקיבל בעת חלוקת מקרקעי החברה… ורצונו כיום הוא לזקוף לחובת רמ"י את מחדלו הבראשיתי," נכתב בפסק הדין. השופט אף קבע כי קיים "השתק עילה", מאחר שוינברג ניהל הליכים קודמים בנושא ולא ריכז בהם את כל הסעדים המבוקשים.
לגופו של עניין, דחה השופט את הדרישה להחלפת הקרקע. נקבע כי דוקטרינת הביצוע בקירוב נועדה לעריכת שינויים קלים בחוזה כדי להגשים את כוונת הצדדים, ולא ליצירת חוזה חדש לחלוטין. "החלפת מלוא שטח המגרש המשתרע על כ-19 דונם מהווה שינוי יסודי של הסכם החכירה… תוך עקיפת חובת המכרז הציבורי ללא בסיס חוקי לפטור," קבע השופט.
מעבר לכך, בית המשפט מצא כי וינברג סירב לשורת פתרונות מעשיים שהציעה רמ"י, כולל שינוי ייעוד הדרך לייעוד חקלאי, ובחר להתבצר בדרישה אחת ויחידה להחלפת כל הקרקע – סעד שהוגדר כ"בלתי אכיף" בהיעדר הוכחה לקיומה של קרקע חלופית פנויה באזור.
בית המשפט דחה את התביעה וחייב את עו"ד משה וינברג לשלם לרשות מקרקעי ישראל הוצאות משפט בסך של 60,000 ש"ח. פסק הדין מהווה תזכורת חשיבותה של בדיקה תכנונית מקדמית ("ייזהר הקונה"), במיוחד כאשר מדובר באנשי מקצוע בתחום המשפט המנהלים עסקאות מול המדינה.
ת"א 14271-01-23
