סוף פסוק לסאגת הנדל"ן ברחביה: ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף תביעת בעלות על דירת יוקרה
השופט מרדכי בורשטין קבע כי טענותיה של עפרה ורד ל"ראיות חדשות" נחסמות על ידי עקרון "מעשה בית דין"; התובעת חויבה בהוצאות של 20,000 ש"ח לאחר עשורים של התדיינויות משפטיות סביב הנכס ברחוב אלפסי בירושלים.
בית המשפט המחוזי בירושלים שם השבוע קץ, פעם נוספת, לסכסוך מקרקעין מורכב וממושך שנסוב סביב דירת יוקרה ברחביה. בפסק דין שניתן ביום 4 במאי 2026, דחה כבוד השופט מרדכי בורשטין על הסף את תביעתה של עפרה ורד לקבלת בעלות מלאה על דירה ברחוב אלפסי 25, תוך שהוא קובע כי העניין כבר הוכרע בהליכים קודמים וכי אין מקום ל"מקצה שיפורים" משפטי.
ראשית הפרשה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, בחלוקת נכסי מקרקעין בין משפחת ורד למשפחת בן ברוך (ברון) בשני בניינים בירושלים: האחד ברחוב אלפסי והשני ברחוב הרב ברלין. בתחילה, בשנת 1990, נחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולפיו הדירה מושא המחלוקת (דירה מס' 6 באלפסי) הייתה אמורה לעבור במלואה למשפחת ורד. אולם, בשנת 1992 נחתם "הסכם שני" אשר שינה את תמונת המצב וקבע כי הבעלות בדירה תתחלק כך שהנתבע, פייר אלי בן ברוך, יחזיק ב-75% מהזכויות, ואביה המנוח של התובעת, משה ורד, יחזיק ב-25%.
סכסוך זה כבר נדון בהרחבה ב"הליך הראשון" שהחל בשנת 2016 והסתיים בפסק דין חלוט של כבוד השופטת מאק-קלמנוביץ בשנת 2021. באותו הליך נקבע כי ההסכם השני משנת 1992 הוא התקף והמחייב, וכי הרישום במקרקעין המשקף חלוקה של 75/25 לטובת בן ברוך יעמוד בעינו. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על החלטה זו נדחה אף הוא בשנת 2023.
בתביעה הנוכחית, יוצגה עפרה ורד על ידי עו"ד אלישע נעם קאהן. ורד טענה כי בידיה "ראיות חדשות" שהוסתרו ממנה ומשפחתה, הכוללות דיווחים לרשות המיסים והודאות לכאורה של הנתבע בפני המפקח על רישום מקרקעין בשנים 2003-2004, בהם הצהיר כי הדירה אינה שלו. לשיטתה, ראיות אלו מקימות עילת תביעה עצמאית שלא נדונה בעבר ומצדיקות את שינוי המרשם כך שהדירה תירשם כולה על שם עיזבון אביה.
מנגד, הנתבע, פייר אלי בן ברוך, שיוצג על ידי עו"ד אבירם מזיוב, טען כי מדובר בניסיון פסול לעקוף פסק דין חלוט. הנתבע הדגיש כי רוב הראיות כבר היו מונחות בפני בית המשפט בהליך הקודם, וכי התובעת מושתקת מלהעלות טענות עובדתיות הסותרות את אלו שנטענו בעבר.
השופט מרדכי בורשטין אימץ את עמדת הנתבע והורה על סילוק התביעה על הסף מחמת "מעשה בית דין". בפסק הדין הסביר השופט כי התובעת לא הוכיחה שקרו אירועים חדשים מאז פסק הדין של 2021 המצדיקים דיון מחודש. השופט ציין כי המסמכים עליהם ביקשה התובעת להסתמך – ובפרט אלו מההליכים בפני המפקח ב-2003 – היו צריכים להיות בידיעתה ובשליטתה של משפחת ורד הרבה לפני פתיחת ההליך הקודם.
"על הטוען למרמה… להעמיד כבר בכתב תביעתו תשתית מפורטת וברורה לקיומה של מרמה… ולשאת בנטל הוכחה כבד", כתב השופט בורשטין. הוא הוסיף כי אף לגופו של עניין, התובעת לא הציגה "ראיות פוזיטיביות" להוכחת בעלותה, אלא הסתמכה בעיקר על ניסיונות לשלול את בעלותו של הנתבע.
השופט לא חסך את שבטו משני הצדדים, וציין כי "נראה כי שני הצדדים אינם יכולים להתהדר בניקיון כפיים". הוא עמד על כך ששני הצדדים נטו לשנות את גרסאותיהם בהתאם לצורך המשפטי הרגעי – לעיתים אימצו את ההסכם השני ולעיתים התכחשו לו, במיוחד בענייני מיסוי.
עם זאת, המשקולת המכריעה הייתה חזקת המרשם. השופט הדגיש כי הרישום בלשכת רישום המקרקעין הוא סופי ומהווה ראיה חותכת במקרקעין מוסדרים. מאחר שהתובעת ומשפחתה לא פעלו לאורך עשורים לשנות את הרישום שתאם את ההסכם השני, אין להם אלא להלין על עצמם.
בסיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי האינטרס הציבורי של סופיות הדיון ויציבות המרשם גובר על טענותיה של התובעת. התביעה נמחקה, ועל עפרה ורד הוטל לשלם לנתבע שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.
ת"א 67980-12-24
