סוף למאבק המשפטי בנגב: העליון דחה את ערעורי משפחות הבדואים על הבעלות בקרקעות "פורעה" ו"ח'רבת אל-ואטן"
בפסק דין נרחב המאמץ את "הלכת אלעוקבי", קבע נשיא העליון יצחק עמית כי המערערים לא הוכיחו בעלות היסטורית או החייאת קרקע. נדחתה הבקשה להגשת "אטלס עות'מאני" כראיה חדשה, והמדינה תירשם כבעלת הקרקע.
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, פרסם (20.5.2026) פסק דין דרמטי המהווה נדבך נוסף ואולי סופי בסוגיית הסדר המקרקעין בנגב הצפוני. הרכב השופטים, בראשות כבוד הנשיא יצחק עמית ובהשתתפות השופטת יעל וילנר והשופט חאלד כבוב, דחה פה אחד שני ערעורים מאוחדים שהגישו עיזבונותיהם של תושבים בדואים כנגד מדינת ישראל, בנוגע לאלפי דונמים באזורי "פורעה" ו"ח'רבת אל-ואטן".
הסכסוך המשפטי נסוב סביב שתי חטיבות קרקע שונות: האחת, חלקה המכונה "פורעה 128" (ע"א 1856/23), והשנייה, ארבע חלקות באזור ח'רבת אל-ואטן (ע"א 8408/23). המערערים, המיוצגים על ידי עו"ד סאלח אבו-חוסיין, טענו כי מדובר בקרקעות מסוג "מירי" – קרקע שהשלטון העניק בה זכויות חזקה ועיבוד – אשר הוחזקו על ידי משפחותיהם עוד מהתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי. מנגד, המדינה, שיוצגה על ידי עו"ד עומרי מנור, טענה כי המקרקעין הם מסוג "מואת" (קרקע מתה), שעל פי חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858, היא קרקע שוממה ומרוחקת שאינה שייכת לאיש, ולכן שייכת למדינה.
הכרעת בית המשפט והסתמכות על חוות דעת מומחים
הנשיא יצחק עמית, שכתב את פסק הדין, אימץ באופן מלא את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע. במרכז ההכרעה עמדה המחלוקת בין המומחים: ד"ר אחמד אמארה מטעם המערערים, שביקש להוכיח קיומה של אוטונומיה בדואית והכרה עות'מאנית בזכויותיהם, אל מול פרופ' רות קרק מטעם המדינה.
בית המשפט קבע כי יש להעדיף את חוות דעתה של פרופ' קרק, אשר נמצאה "מקצועית ומקיפה יותר". פרופ' קרק הראתה כי במפות ההיסטוריות ובתעודות הארכיוניות לא נמצאו עדיויות ליישובי קבע או לעיבוד חקלאי רציף ואפקטיבי בשטחים אלו לפני המועדים הקובעים בחוק (1858 ו-1921). השופט עמית הדגיש כי טענות המערערים הן במידה רבה "שידור חוזר" של טענות שנדחו בעבר בפרשת "אלעוקבי", וכי לא הוכח קיומו של יישוב קבע במרחק של "מייל וחצי" (מרחק צעקה) מהקרקע במועד הקובע.
אחד הרגעים המעניינים בהליך היה ניסיונם של המערערים להגיש ראיה חדשה – אטלס שפורסם בטורקיה בשנת 2020 תחת הכותרת "מדריך לשמות אתרים ואטלס של פלסטין העות'מאנית". המערערים טענו כי האטלס מוכיח קיומם של עשרות כפרים בדואים בנגב בתחילת המאה ה-20, דבר שמקעקע את גרסת המדינה.
אולם, השופט עמית דחה את הבקשה בשתי ידיים. במישור הדיוני, נקבע כי המערערים השתהו בהגשת הראיה. במישור המהותי, קבע הנשיא כי "גם אטלס מהודר אינו ערובה למהימנותו". הוא ציין כי לא ברור מי ערך את האטלס ועל אילו מקורות הסתמך, וכי עצם ציון "מקום" באטלס אינו מעיד על קיומו של "יישוב קבע" כנדרש בחוק.
בית המשפט חזר והבהיר סוגיה משפטית כבדת משקל: מאז חקיקת חוק-יסוד: מקרקעי ישראל בשנת 1960, לא ניתן עוד לרכוש זכויות באדמות מדינה בדרך של "התיישנות מנחילה" (עיבוד ממושך). מכיוון שהמערערים לא הציגו "קושאן" (שטר בעלות) ולא הוכיחו כי דיווחו על החייאת הקרקע כנדרש בפקודת המואת המנדטורית משנת 1921, אין להם כל זכות קניינית רשומה או כזו הניתנת לרישום.
בסיום פסק הדין, למרות הדחייה המשפטית הקרה של הטענות, ציין הנשיא עמית כי "טרם ננעלו שערי פשרה" וקרא לצדדים לנסות ולהגיע למתווה של פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, מתוך הבנה למורכבות החיים בנגב.
עם דחיית הערעור, הורה בית המשפט לרשום את הקרקעות על שם מדינת ישראל, ובכך חתם פרק ארוך של התדיינות משפטית שהחלה עוד בשנות ה-70 של המאה הקודמת.
ע"א 1856/23
