הפסד צורב לאלוף במיל' אורי שגיא: ביהמ"ש דחה את תביעתו לקבל מיליוני שקלים עם פרישתו מכפר ביאליק
בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי חבר הפורש מאגודה שיתופית מסוג כפר שיתופי אינו זכאי לחלק יחסי מנכסי המושב או לשערוך ריאלי של מנייתו; השופטת אורית וינשטיין דחתה את הדרישה לחלוקת רכוש הכפר ופסקה: "הנכסים נועדו לשרת את חברי האגודה הממשיכים ואת צביון היישוב".
מאבק משפטי ממושך ויצרי בין ראש אמ"ן לשעבר, האלוף במיל' אורי שגיא, לבין הנהלת כפר ביאליק, הגיע לסיומו בפסק דין נחרץ של בית המשפט המחוזי בחיפה. פסק הדין, שניתן ביום 14 ביוני 2026 על ידי כבוד השופטת אורית וינשטיין, דחה באופן גורף את תביעתם של אורי שגיא ורעייתו גילה לקבל חלק יחסי בשווי הנכסים והמקרקעין של האגודה השיתופית עם סיום חברותם בה. מעבר לכך, בית המשפט חייב את בני הזוג שגיא לשלם לאגודה הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום של 25,000 שקלים.
הסכסוך המשפטי החל להתעצם לאחר שנת 2000, אז עלו יחסיהם של אורי שגיא (שכיהן בעבר כחבר ועד וכיו"ר ועד האגודה בכפר ביאליק) ויו"ר האגודה שנכנס לתפקידו אחריו על שרטון. מצב דברים זה הוביל לסדרה ארוכה של התדיינויות משפטיות תדירות בערכאות שונות. בסוף שנת 2019, החליטו בני הזוג שגיא להגיש הודעה על כוונתם לפרוש מחברותם באגודה השיתופית. ועד האגודה סירב תחילה לקבל את ההודעה וקבע כי חברותם לא תפקע כל עוד הם מחזיקים בזכויות במשק ובנחלה בכפר. בעקבות כך, פנו בני הזוג לבית המשפט.
במהלך ניהול התביעה, וסיועו של בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה עקרונית לפיה חברותם של בני הזוג שגיא באגודה תסתיים רשמית ביום 1 בינואר 2025. כמו כן, גובש הסכם שירותים מוסדר שיספק הכפר לבני הזוג כתושבים שאינם חברים, והסכמות אלו קיבלו תוקף של פסק דין חלקי בשלהי שנת 2025. עם זאת, המחלוקת המרכזית והרכושית נותרה בעינה: בני הזוג שגיא דרשו לקבל את חלקם היחסי (העומד על 1:78 בהתחשב במספר הנחלות המקוריות בכפר) מכלל ההון, הקרנות, המקרקעין והנכסים שצברה האגודה לאורך עשרות שנות קיומה.
בני הזוג שגיא, שיוצגו בהליך על ידי עורף הדין פרי איקו, טענו כי לאורך עשרות שנים שילם המשק המשפחתי (אותו ירש שגיא מהוריו שהתיישבו במקום בשנות ה-30) את כל המיסים, החיובים וההיטלים הנדרשים. לטענתם, תשלומי החברים הם אלו שאיפשרו לאגודה לצבור נכסים רבים ויקרי ערך בשווי של מיליוני שקלים, הכוללים בין היתר: מכון תערובת, מחסן ביצים, מכסות חלב ולול, מבני תעשייה ומלאכה, ארבע בארות מים, תחנת דלק מסחרית, מבנים לוגיסטיים להשכרה וזכויות כספיות משמעותיות מול רשות מקרקעי ישראל בגין השבת קרקעות לפרויקטים שונים. שגיא טען כי "אין חובות ללא זכויות" וכי קביעה לפיה הוא זכאי עם פרישתו לסכום נומינלי זניח בלבד מהווה עשיית עושר ולא במשפט של שאר החברים על חשבונו, ופוגעת באופן בלתי חוקתי בזכות הקניין שלו המוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לפיכך, עתרו התובעים למינוי רואה חשבון מומחה שיעריך את השווי הריאלי של נכסי האגודה כדי לפדות את חלקם.
מנגד, האגודה השיתופית כפר ביאליק, שיוצגה על ידי עורכי הדין עופר שוייצר ורות קופלוביץ, ביקשה לדחות את התביעה מכל וכל. הנתבעת הציגה את הדוחות הכספיים המבוקרים של הכפר לשנת 2023, המראים כי הון המניות הרשום של האגודה עומד על 78 שקלים בלבד – קרי, שקל אחד בלבד לכל נחלה. האגודה הדגישה כי הן הוראות תקנון הכפר (סעיף 66) והן תקנות האגודות השיתופיות הרשמיות, קובעות מפורשות כי בעת פקיעת חברותו של אדם באגודה, שלא עקב מוות, המנייה וההשתתפות בהון ייפדו לפי "ערכן הנקוב" (הנומינלי) בלבד, ואינן מעניקות כל זכות ברכוש הכללי של המושב. הנתבעת הדגישה כי החוק מפריד באופן ברור ומכוון בין אגודות יצרניות לבין "כפר שיתופי" או מושב, מתוך רציונל לשמור על שלמות הישוב החקלאי; שכן אם כל חבר פורש יוכל לדרוש את חלקו הריאלי בנכסים, האגודה תיאלץ לממש ולמכור את קרקעותיה ומפעליה, דבר שיביא לחיסולה ולפגיעה אנושה ביתר החברים.
בפסק דינה המפורט, אימצה השופטת אורית וינשטיין את עמדת האגודה במלואה ודחתה את תביעת התובעים לחלק בנכסים ומקרקעין, כמו גם את דרישתם לשערוך ריאלי של ההון. השופטת הבהירה כי נקודת המוצא היא תקנון האגודה, המהווה מסמך חוזי מחייב בין הצדדים, ולשונו של סעיף 66 לתקנון ברורה לחלוטין וקובעת פדיון בערך נקוב בלבד. מעמדו של שגיא כיו"ר הוועד לשעבר רק מחזק את המסקנה כי הוראות אלו היו ידועות ומחייבות אותו.
ביהמ"ש הסביר כי קיים הבדל מהותי בין חברה מסחרית, שמטרתה השאת רווחים לבעלי מניותיה, לבין אגודה שיתופית חקלאית, שמטרתה לשרת את החברים, להקטין את הוצאותיהם ולספק שירותים משותפים. "נכסי האגודה, לרבות קרקעות ומאגר המים, משמשים את כלל החברים ואת צרכי הכפר, ולא נועדו לחלוקה כרווחים במקרה של פרישת חבר אגודה", כתבה השופטת בפסק הדין. בית המשפט הדגיש כי קבלת עמדת שגיא הייתה מייצרת תקדים מסוכן שהיה מוביל לחיסול יכולת הקיום של האגודה השיתופית כולה במידה וחברים נוספים היו מחליטים לפרוש בעתיד.
כמו כן, השופטת דחתה את הטענות החוקתיות בדבר הפגיעה בזכות הקניין, וציינה כי דיני האגודות השיתופיות נחקקו שנים רבות לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומוגנים מכוח פסקת שמירת הדינים. בנוסף, נקבע כי התובעים לא הציגו כל ראיה או אסמכתא מתועדת המעידה על תשלום או השקעה כספית קונקרטית מצידם בהון האגודה לאורך השנים, ולא סתרו את הרישום הרשמי בספרי הכפר, המשמש ראיה לכאורה על פי החוק.
בסיכומו של דבר, נקבע כי פדיון מנייתם של אורי וגילה שגיא יבוצע אך ורק לפי הערך הנקוב והנומינלי שלה בספרי האגודה (העומד על שקלים בודדים לכל היותר), התביעה למינוי מומחה חשבונאי נדחתה, ובני הזוג חויבו בהוצאות המשפט של המושב.
ת"א 18859-09-22
