נדחתה תביעת המיליונים נגד המגשר עמוס גבריאלי
סגנית הנשיא, השופטת אביגיל פריי, דחתה את תביעת הרשלנות המקצועית שהגישו צדדים שלישיים נגד המגשר הוותיק בטענה שגרם לעיכוב של שנים במימוש קרקע. בפסק דין תקדימי נקבע: מגשרים אינם חסינים לחלוטין מתביעות נזיקין, אך תוטל עליהם אחריות רק במקרים חריגים של "רשלנות רבתי הבואכה פעולה בזדון"
בית משפט השלום ברמלה דחה לאחרונה באופן מלא תביעת נזיקין מורכבת ויוצאת דופן שהוגשה נגד המגשר עמוס גבריאלי. התובעים, רחלי ויוסי רפפורט, דרשו פיצויים בגובה מיליוני שקלים בטענה כי גבריאלי התרשל בתפקידו כמגשר בסכסוך משפחתי אחר, ובכך הוביל לחתימת הסכם גישור שפגע בזכויותיהם הקנייניות וגרם לעיכוב ממושך של כשיש שנים באפשרויות מימוש המקרקעין שלהם.
פסק הדין, שניתן ביום 17 ביוני 2026 על ידי סגנית הנשיא, כבוד השופטת אביגיל פריי, משרטט באופן תקדימי את גבולות האחריות הנזיקית והמקצועית של מגשרים בישראל, בייחוד כלפי צדדים שלישיים שלא לקחו חלק פעיל בהליך הגישור עצמו אך הושפעו מתוצאותיו.
תחילתה של הפרשה הארוכה בשנת 2002, אז ניתן פסק דין חלוט שאישר הסכם פשרה ופירוק שיתוף במקרקעין (חלקה 237 בגוש 6694) בין כלל בעלי הזכויות דאז, כולל קודמיהם של התובעים ובני משפחת לוי. במסגרת זו אושר תשריט חלוקה מפורט שנועד להסדיר את חלוקת הקרקע.
עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 2012, התנהל בבית המשפט לענייני משפחה סכסוך פנים-משפחתי מורכב בין חברי משפחת לוי (מלכה לוי ומשה לוי). הצדדים הופנו להליך גישור בפני עמוס גבריאלי, שניהל את התהליך ובסופו נחתם הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה.
התובעים, רחלי ויוסי רפפורט, אשר מחזיקים בזכויות חכירה מהוונות בחלקים מהמגרש מכוח ירושה ומתנה, טענו כי גילוי קיומו של הסכם הגישור השני נעשה על ידם בדיעבד רק בשנת 2016, כאשר ביקשו לאשר את תשריט החלוקה המקורי בוועדה המקומית לתכנון ובנייה ביהוד ונתקלו בסירוב מוחלט. לטענתם, הסכם הגישור שערך גבריאלי עמד בסתירה מוחלטת לפסק הדין הראשון והחלוט, וביטל אותו הלכה למעשה מבלי ליידע אותם ומבלי לצרפם להליך, על אף שהיו "בעלי דין דרושים" ששמותיהם אף הוזכרו במסמכי הגישור.
בעקבות כך, ניהלו התובעים שרשרת הליכים משפטיים מתישים, שכללו ערר לוועדה המחוזית, עתירה מנהלית שנמחקה, ולבסוף תביעה בבית המשפט לענייני משפחה שהובילה, לפני כשלש שנים, לביטולו הרשמי של פסק הדין השני שאישר את הסכם הגישור. לאחר מכן, פנו התובעים לבית משפט השלום ברמלה בתביעה נגד המגשר עצמו, בטענה כי רשלנותו היא שגרמה להקפאת המצב התכנוני בקרקע ולנזקים כספיים כבדים. הנתבע, עמוס גבריאלי, יוצג בהליך על ידי עורך הדין אילן סופר.
בפסק דינה, נדרשה השופטת אביגיל פריי להכריע בשאלה העקרונית האם מגשר יכול בכלל לחוב בנזיקין בגין רשלנות מקצועית במסגרת מילוי תפקידו. השופטת דחתה את גישת החסינות המוחלטת וקבעה באופן רעיוני כי חובת האחריות המושגית והקונקרטית של מגשר משתרעת גם על הגנה על זכויותיהם של צדדים שלישיים שאינם חלק מהליך הגישור. בפסק הדין צוין כי מחוקק המשנה עצמו הכיר בחשיבות העניין בתקנות בתי המשפט (גישור), שבהן נקבע כי השפעה צפויה על צד שלישי מהווה עילה מפורשת להפסקת הליכי הגישור.
עם זאת, בית המשפט סייג קביעה זו במשנה זהירות מוגברת. השופטת הדגישה כי קביעת רף רשלנות נמוך מדי עלולה לשמש כגורם מצנן ומסוכן שימנע ממגשרים למצות את פוטנציאל ההליך מתוך פחד מתמיד מפני תביעות אישיות. לפיכך נפסק כי בדומה למוסד הבוררות, בחינת פעולותיו של מגשר תתמקד אך ורק במקרים חריגים מאוד של "התרשלות רבתי הגובלת בפעולה בזדון".
במקרה הקונקרטי של גבריאלי, קבעה השופטת כי התובעים לא הוכיחו כלל הפרה של חובת הזהירות. הוכח כי הסדר הגישור נערך מתוך מודעות מלאה לקיומו של ההסכם הראשון, וכי כוונת הצדדים בחדר הגישור הייתה להסדיר אך ורק את המחלוקות הפנימיות של משפחת לוי בינם לבין עצמם, ללא כוונה לבטל באופן גורף את פסק הדין הקודם. בזמן אמת, הן המגשר, הן הצדדים המיוצגים והן בית המשפט שאישר את ההסכם, סברו באותה נקודת זמן כי המחלוקת היא פנים-משפחתית גרידא ואינה משפיעה על זכויות משפחת רפפורט.
נדבך מרכזי בדחיית התביעה נגע לכישלונם של התובעים להוכיח קשר סיבתי בין פעולות המגשר לבין העיכוב בבנייה, כמו גם לאי-הוכחת גובה הנזק.
בית המשפט מצא כי העיכובים במימוש הקרקע נבעו ממגבלות תכנוניות וקנייניות עמוקות וקודמות, שלא היו קשורות להליך הגישור. מהנדס הוועדה המקומית הבהיר בתעודת עובד ציבור כי הוועדה ממילא לא הייתה מאשרת את תשריט החלוקה הראשון, שכן הוא העביר גבול מגרש בתוך מבנה מגורים קיים – דבר המנוגד לחלוטין למדיניות התכנונית של הרשות ומחייב את הריסתו. יתרה מכך, השופטת ציינה כי גם כיום, כמעט שלוש שנים לאחר שבוטל הסכם הגישור השני, התובעים טרם הצליחו לקבל היתרי בנייה או אישור מרשות מקרקעי ישראל (רמ"י), והם עדיין מנסים לקדם תכנון מחודש של הקרקע.
בנוסף, בית המשפט מתח ביקורת על חוות הדעת השמאית שהגישו התובעים (באמצעות השמאית תמר אברהם), אשר אמדה את הנזק בכ-4.8 מיליון ש"ח בגין ירידת ערך ואובדן דמי שכירות במצטבר. במהלך החקירה הנגדית הודתה השמאית כי ייתכן וקיימת כפילות חופפת בין מרכיבי הנזק, ולא סיפקה הסבר מניח את הדעת לקביעת תקופת העיכוב. מנגד, בית המשפט העדיף את חוות דעתו המפורטת של שמאי ההגנה, מר ארז כהן, שהצביע על הכפילות ועל כך שהתובעים תבעו באופן אבסורדי תשואה ודמי שכירות עבור מבנים שטרם נבנו ועבור השקעה כספית שלא בוצעה מעולם.
בסיום פסק הדין, הטילה השופטת פריי על התובעים תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום משמעותי של 75,000 ש"ח. כמו כן, מצאה השופטת לנכון להביע צער ומחאה על סגנון ההתבטאות וההשתלחות כלפי המגשר ובא כוחו במהלך הדיונים, תוך שהיא מציינת כי התנהלות זו חמורה שבעתיים בהינתן העובדה שמדובר בעורך דין ותיק במקצועו.
ת"א 26561-09-22
