נדחתה תביעת מהנדס החשמל נגד רכבת ישראל והחברה הספרדית SEMI
בית המשפט המחוזי מתח ביקורת חריפה על הניסיון לשכתב חוזים מסחריים מוסכמים, קבע כי התובע נקלע לניגוד עניינים מובהק כשהשתמש במידע פנים של הרכבת לטובת מעסיקתו החדשה, והשית עליו ועל החברה שבבעלותו הוצאות משפט חסרות תקדים בסך של למעלה מ-630 אלף שקלים.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה לחלוטין תביעה כספית רחבת היקף בסך 3,320,000 שקלים שהגישו מהנדס החשמל אלכס דימנטוב וחברתו, "חברת די.איי.אי.לוגיק בע"מ", נגד רכבת ישראל, מנכ"ל הרכבת לשעבר מיכאל מייקסנר, והחברה הספרדית SEMI (Sociedad Española de Montajes Industriales S.A) המתמחה בחשמול מסילות רכבת. פסק הדין המפורט, המשתרע על פני עשרות עמודים, ניתן ביום 15 ביוני 2026 על ידי כבוד השופטת טל לוי-מיכאלי.
הפרשה החלה סביב פרויקט החשמול הלאומי של רכבת ישראל – תוכנית ארצית רחבת היקף המוערכת במיליארדי שקלים, שמטרתה להמיר את מערכת ההנעה של הרכבות מדיזל למערכת חשמלית מודרנית. במסגרת הפרויקט נדרשה הקמתן של 14 תחנות השנאה חדשות. דימנטוב, מהנדס חשמל מומחה בתחום תחנות ההשנאה, סיפק שירותי ייעוץ וניהול לפרויקט זה עבור הרכבת בין השנים 2017 ל-2021, תחילה כקבלן משנה ובהמשך באופן ישיר ללא מכרז. באוגוסט 2021 הסתיימה התקשרותו הישירה עם הרכבת עקב מגבלות מנהליות הנוגעות להעסקת יועצים ללא מכרז.
בעקבות סיום העסקתו הישירה, התקשר דימנטוב באוקטובר 2021 עם החברה הספרדית SEMI, שזכתה במכרז להקמת מערך החשמול, כדי לשמש כסגן מנהל פרויקט החשמול מטעמה תמורת שכר חודשי של 80,000 שקלים. על פי הסכם החשמול של הרכבת, כל העסקת כוח אדם על ידי SEMI דרשה אישור מקדים בכתב של הרכבת. הרכבת נתנה את אישורה מתוך הבנה ברורה שדימנטוב יעסוק אך ורק בפן המקצועי-טכני של ניהול תחנות ההשנאה, בהמשך ישיר לתפקידו הקודם.
אולם, שבועות ספורים בלבד לאחר תחילת העבודה, נכח דימנטוב בשתי פגישות עסקיות ומסחריות קריטיות בין הרכבת לבין SEMI שעסקו באישור תשלומים חודשיים ובאחוזי השלמת ביצוע של אבני דרך. במהלך פגישות אלו התברר לרכבת כי דימנטוב אינו מצמצם את פעילותו לייעוץ טכני בלבד, אלא מעורב באופן עמוק בוויכוחים מסחריים ואף העלה דרישות לפטור את SEMI מחובות חוזיות יקרות (כגון סלילת כבישי גישה). הרכבת גילתה כי דימנטוב משתמש למעשה במידע פנים רגיש, סודי ומסחרי שצבר במהלך עבודתו אצלה, במטרה לשפר את עמדת המיקוח של SEMI מולה.
נוכח ניגוד העניינים המובהק והתממשותו בפועל, דרשה הרכבת מ-SEMI להפסיק לאלתר את התקשרותה עם דימנטוב, בהתאם לזכויותיה החוזיות המפורשות לפקח על זהות אנשי הצוות בפרויקט. SEMI, לאחר שקיימה דיונים פנימיים והתייעצה עם משפטנים, נאלצה לציית לדרישה והודיעה לדימנטוב על סיום ההסכם עמו, תוך שהיא מפעילה סעיף חוזי המאפשר לה לסיים את החוזה "מכל סיבה שהיא" בהודעה מראש של 30 יום. בהגינותה, שילמה לו SEMI סכום מלא של 160,000 שקלים (חודש עבודה מלא ובנוסף חודש חלף הודעה מוקדמת), למרות שעבד בפועל 25 ימים בלבד.
דימנטוב וחברתו סירבו לקבל את רוע הגזירה והגישו תביעה לבית המשפט המחוזי. בתביעתם העלו טענות קשות ומגוונות: כלפי SEMI טענו להפרת חוזה שרירותית, ובהמשך ההליך אף ניסו לטעון באופן תקדימי כי פיטוריו מנוגדים ל"תקנת הציבור". כלפי רכבת ישראל והמנכ"ל מיכאל מייקסנר טענו כי הפעילו לחץ פסול ובלתי חוקי על החברה הספרדית. דימנטוב הגדיל לעשות וטען כי הרקע להתנכלות כלפיו הוא "חשיפת שחיתות" ואי-סדרים כספיים ברכבת משנת 2020. בנוסף לתביעת פיצויי קיום (ציפייה) עבור 25 חודשי עבודה עתידיים בסך של כ-2.3 מיליון שקלים, תבעו פיצויים בגין גרם הפרת חוזה, עוולה מסחרית של תיאור כוזב, ופגיעה קשה במוניטין ובלשון הרע בעקבות מכתב הדרישה של הרכבת, שלטענתם הציג אותם כמי שפועלים בחוסר תום לב והאשים אותם בפלילים בשוק מקצועי מצומצם.
בפסק דינה, דחתה השופטת טל לוי-מיכאלי את כל רכיבי התביעה בזה אחר זה, תוך שימוש במילים נחרצות. השופטת קבעה כי טענות התובעים עומדות בניגוד מוחלט להוראותיו המפורשות של ההסכם המסחרי שעליו חתמו מרצונם החופשי. לשון החוזה העניקה לשני הצדדים זכות הדדית, שוויונית והוגנת לסיים את ההתקשרות בכל עת ומכל סיבה שהיא, וקבעה כי הפיצוי היחיד במקרה כזה יהיה תשלום עבור השירותים שניתנו והודעה מוקדמת – תנאים ש-SEMI מילאה מעל ומעבר. בית המשפט הבהיר כי לא ניתן לאפשר לצד לחוזה לשכתב אותו בדיעבד באמצעות בית המשפט, וכי יש לשמור על עקרונות היסוד של חופש החוזים והוודאות העסקית.
השופטת דחתה לחלוטין את התזה של דימנטוב בדבר "נקמה על חשיפת שחיתות", וכינתה אותה ספקולטיבית, משתנה ונטולת כל גיבוי ראייתי. נקבע כי אין כל היגיון בטענה זו, שהרי אם הרכבת ביקשה להתנכל לו, היא לא הייתה מתאמצת לסייע לו למצוא תפקידים חלופיים בפרויקט ואף לא הייתה מאשרת ל-SEMI להעסיק אותו מלכתחילה.
לגבי רכבת ישראל ומנכ"לה לשעבר, נפסק כי התנהלותם הייתה תקינה לחלוטין ונעשתה בתום לב מתוך הגנה לגיטימית על האינטרסים הכלכליים של הגוף הציבורי. התברר כי דימנטוב אכן נקלע לניגוד עניינים ממשי ועשה שימוש פנימי בידע מסחרי שקיבל כאיש אמון של הרכבת נגדה. יתרה מכך, בית המשפט חשף כי במסגרת החוזה עם SEMI חתמו התובעים על נספח ובו הצהרה מפורשת המציינת כי לא יהיו להם כל תביעות או דרישות כלפי רכבת ישראל בקשר להעסקתם – נתון שהתובעים בחרו להתעלם ממנו לחלוטין במהלך המשפט ומהווה עילה עצמאית לדחיית התביעה נגד הרכבת.
גם טענות לשון הרע והתיאור הכוזב נדחו מכל וכל. נקבע כי בשיחת הטלפון ובמכתב שנשלח לא היו ביטויים מבזים או משפילים, והמכתב אף הופנה ל-SEMI על כך שלא פיקחה על תחומי עיסוקו של המהנדס. הדברים שנכתבו לגבי ניגוד העניינים היו אמת לאמיתה וחוסים תחת הגנת "אמת בפרסום". בית המשפט ציין כי עדותו של דימנטוב עצמו התאפיינה בהתחמקות ממתן תשובות פשוטות, בריחה לאפיקים צדדיים ווכחנות מניפולטיבית, דבר שהקשה על מתן אמון בגרסתו. למעלה מן הצורך, נקבע כי התובעים נכשלו לחלוטין בהוכחת נזקיהם, לא הציגו חוות דעת כלכלית לגבי אובדן רווחים, ולא פעלו להקטנת הנזק כנדרש מאחר שלא חיפשו עבודה בתחומים אחרים מחוץ לענף החשמול, שבהם עסק דימנטוב בהצלחה במשך רוב שנות הקריירה שלו.
בסיום פסק הדין, מתחה השופטת ביקורת על שרבובו האישי של מנכ"ל הרכבת, מיכאל מייקסנר, לתביעה, וקבעה כי הדבר נעשה כאמצעי לחץ פסול חסר תום לב. כפועל יוצא מדחיית התביעה, חויבו התובעים בהוצאות משפט כבדות וריאליות: הם ישלמו לחברת SEMI הספרדית הוצאות משפט בסך 25,748 שקלים ושכר טרחת עורכי דין בסך 327,717 שקלים. כמו כן, ישלמו לרכבת ישראל ולמיכאל מייקסנר שכר טרחת עורכי דין בסך 280,000 שקלים.
ת"א 29511-05-22
