ניסיון עקיפת החסינות למסירת עדות נכשל: תביעת עו"ד משה וינברג נגד עד נמחקה על הסף
בית המשפט המחוזי בתל אביב מחק על הסף תביעה לסעד הצהרתי שהוגשה נגד עד בטענה שגרסתו בתצהיר הייתה כוזבת; השופטת יעל בלכר קבעה כי מדובר בחוסר תום לב דיוני ובשימוש לרעה בהליכי משפט, וחייבה את התובע בהוצאות עתק של 75,000 שקלים
בפסק דין נוקב וחד משמעי שניתן ביום 11 באוגוסט 2026 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על ידי השופטת יעל בלכר, נדחתה על הסף תביעתו של עו"ד ד"ר משה וינברג נגד שי גילאי. פסק הדין מקבע מחדש את אחד הכללים היסודיים והחשובים ביותר בדין האזרחי ובדיני לשון הרע: החסינות המוענקת לפרסומים ולעדויות שנמסרים במסגרת הליך שיפוטי היא מוחלטת, ולא ניתן לעקוף אותה באמצעות תביעות יזומות לסעדים הצהרתיים או ניסוח עילות עוקפות.
שורשיה של הפרשה נעוצים בהליך משפטי נפרד המתנהל בבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 57035-05-24). במסגרת אותו הליך, הגישו משרד עורכי הדין ד"ר משה וינברג ושות' ושני שמאים תביעה כספית נגד רעייתו של שי גילאי, הגברת רות גילאי, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. התביעה נסובה סביב איתור ורישום מקרקעין שקיבלה גב' גילאי בירושה, כאשר בין ד"ר וינברג לגב' גילאי קיימת קרבה משפחתית.
בנובמבר 2025 הגיש שי גילאי תצהיר עדות ראשית מטעם רעייתו באותו הליך. בתצהירו גולל גילאי פרטים היסטוריים הנוגעים לעסקת מכר דירה בשדרות רוטשילד בשנות ה-80 ולמעורבות משרד עורכי הדין של וינברג באותה עסקה. בעקבות הגשת התצהיר, פנה משרד וינברג לבא כוחו של גילאי במכתב חריף, בו טען כי התצהיר כולו "כוזב וכל מטרתו הכפשה", ודרש את סילוקו מהתיק. משהסרב גילאי לסגת מרקע עדותו, מימש עו"ד וינברג את איומו והגיש בינואר 2026 תביעה עצמאית ונפרדת לבית המשפט המחוזי.
במסגרת תביעתו בבית המשפט המחוזי, יוצג התובע, ד"ר משה וינברג, על ידי עו"ד חגי פלאי ממשרד עו"ד ד"ר וינברג ושות'. מנגד, הנתבע, שי גילאי, יוצג על ידי עו"ד עופר ברוך.
בתביעתו ביקש ד"ר וינברג מבית המשפט המחוזי להצהיר כי התצהיר שהגיש גילאי בהליך בבית משפט השלום הוא תצהיר כוזב. לטענת וינברג, בתצהיר נפלו סתירות מהותיות לגבי מועדי עסקאות, סכומי הכסף ששולמו ומעמדו של דייר מוגן בנכס. וינברג עמד על כך שאין בידו להגיש תביעת לשון הרע אופרטיבית או תביעה נזיקית רגילה בשל החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך הדרך היחידה העומדת לרשותו להגן על שמו הטוב והמוניטין שבנה במשך עשרות שנים היא באמצעות סעד הצהרתי מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט.
מנגד, עורך הדין עופר ברוך, אשר ייצג את שי גילאי, הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף. הנתבע טען כי מדובר בניסיון חסר תקדים ועוקף דין לנהל הליך עצמאי בגין עדות שנמסרה בבית משפט. לטענתו, סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מעניק חסינות מהותית ומוחלטת לכל דבר המוצהר תוך כדי דיון שיפוטי, והפסיקה הישראלית נקטה עמדה חד-משמעית האוסרת על עקיפת חסינות זו באמצעות עילות חלופיות. עוד צוין כי הגשת התביעה מהווה תביעת השתקה ושימוש לרעה בהליכי משפט שנועדו להפעיל לחץ פסול על עד כדי שיחזור בו מעדותו.
השופטת יעל בלכר דחתה את עמדת התובע מכל וכל וקבעה כי יש למחוק את התביעה על הסף. בפסק דינה המפורט ניתחה השופטת את הוראות החוק וההלכות הפסוקות, ובראשן הלכת חיר נ' גיל והלכת שוורץ נ' צולר.
השופטת הבהירה כי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מעניק חסינות מוחלטת לעדים בגין דברים שנאמרו או הוגשו בתצהיר תוך כדי דיון משפטי. חסינות זו אינה מותנית בדרישה של אמיתות הפרסום, בתום לב, או בזיקה ורלוונטיות נושאית להליך. תכליתה של החסינות היא לאפשר למשתתפים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי לחלוטין, מבלי שיירחף מעל ראשם איום של תביעה משפטית נוספת.
"ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט," ציינה השופטת בלכר בהסתמכה על הפסיקה, ודחתה את הניסיון ליצור "מסלול עוקף" באמצעות תביעה לסעד הצהרתי. מנגנון "ייחוד העילה" מונע מבעל דין לפתוח דלת לעילות חלופיות ברגע שהמחוקק נעל את השער בעילה המרכזית.
מעבר לניתוח המשפטי של סעיף 13(5), מתחה השופטת בלכר ביקורת נוקבת על עצם פתיחת ההליך הנפרד בעוד ההליך המקורי בבית משפט השלום עדיין תלוי ועומד. השופטת הדגישה כי המקום הטבעי והיחיד לבירור מהימנותו, רלוונטיות ואמיתות של תצהיר עדות הוא במסגרת ההליך שבו הוגש – בדרך של חקירה נגדית, טיעונים וסיכומים.
בפועל, כפי שחשף הפרוטוקול מבית משפט השלום, בא כוחו של וינברג שם (בנו, עו"ד דדי וינברג) הוא שבחר מיוזמתו שלא לחקור את גילאי על תצהירו, מתוך תפיסה שהתצהיר אינו רלוונטי, וזאת אף שבית המשפט שם הבהיר מפורשות כי הדרך לערער על אמיתות הדברים היא בחקירה נגדית.
השופטת קבעה כי פתיחת הליך חדש ונפרד לבחינת אמיתות תצהיר מהווה חוסר תום לב דיוני קיצוני ושימוש לרעה בהליכי משפט. מהלך כזה יוצר סיכון להכרעות סותרות בין ערכאות, גורם לבזבוז משאבי ציבור יקרים, ומעל לכל – עלול להטיל מורא על עדים ולהרתיעם מלהעיד בערכאות.
זאת ועוד, השופטת ציינה כי כבר בהחלטת ביניים באוגוסט 2026 הוצע לתובע לחזור בו מתביעתו כדי לחסוך בהוצאות, אך התובע עמד על דעתו. לפיכך, הורתה השופטת על מחיקת התביעה על הסף וחייבה את עו"ד וינברג לשלם לנתבע, שי גילאי, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל ומשמעותי של 75,000 שקלים.
ת"א 23917-01-26
