הדרמה בגבעת עמל: בית המשפט דחה את דרישת הנאמן להשיב 5.45 מיליון שקלים מילדי פושט הרגל
בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי הנאמן לנכסי החייב דוד כבירי ז"ל לא הוכיח שדמי הפינוי בסך מיליוני שקלים שהועברו לילדיו שולמו במטרה להבריח כספים מנושיו; ההחלטה התקבלה לאחר שנים של הליכים משפטיים ופטירת החייב במהלך הבירור
בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו דחה לאחרונה באופן מלא את בקשתו של הנאמן לנכסי החייב דוד כבירי ז"ל, עורך הדין רן מסיקה, להורות על ביטול הענקה בסכום עתק של 5,450,000 שקלים. במסגרת ההחלטה נקבע כי הסכומים ששולמו לילדיו של החייב בגין פינוי מקרקעין בשכונת גבעת עמל ב' בתל אביב שולמו להם בזכות עצמם, ולא היו מיועדים לחייב או לקופת פשיטת הרגל שלו.
ההחלטה ניתנה ביום 12 באוגוסט 2026 על ידי שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו, הדסה אסיף, במסגרת בקשה מס' 32 בהליך פשיטת הרגל.
השתלשלות העניינים שהובילה להחלטה החלה עוד בשנת 2014. בחודש ינואר 2014 הגיש החייב, דוד כבירי ז"ל, בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל. בחודש מאי 2014 ניתן צו כינוס לנכסיו, ובנובמבר 2017 הוא הוכרז כפושט רגל ומונה לו נאמן. לאורך השנים הצטברו נגד החייב תביעות חוב מאושרות וחלוטות בהיקף של כ-4.75 מיליון שקלים.
במקביל להליכי פשיטת הרגל, ניהלו החברות א.מ.ת השקעות בע"מ ואלעד ישראל מגורים בע"מ הליכים משפטיים ארוכי שנים לסילוק יד ופינוי מקרקעין במתחם גבעת עמל ב' בתל אביב (ברחוב הזוהר 2). בחודש ספטמבר 2014 נחתם הסכם פינוי בין חברות נדל"ן אלו לבין המחזיקים במתחם. במסגרת הסדרי הפינוי, הועברו לשני ילדיו של החייב מנישואיו הראשונים – אמיר כבירי ונורית כבירי – שני שיקים בסכום כולל של 5.45 מיליון שקלים (2.7 מיליון שקלים לאמיר ו-2.75 מיליון שקלים לנורית).
כאשר נודע הדבר לנאמן, עו"ד רן מסיקה, הוא פתח בהליכי חקירה וטען כי מדובר בהענקה פסולה ובהברחת נכסים לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. לטענת הנאמן, פיצוי הפינוי שולם בפועל בעבור פינויו של החייב עצמו ורעייתו לשעבר תמר, ולא בעבור הילדים. הנאמן טען כי החייב התגורר בנכס עד למועד הפינוי ואף חתם על מסמכי הפינוי כ"מחזיק", ולפיכך הניסיון להציג את התשלום כאילו נמסר לילדים מהווה מנגנון עקיף להברחת מיליוני שקלים מקופת הכינוס והפקרת נושיו.
מנגד, המשיבים – אמיר, נורית ותמר כבירי, יוצגו בהליך על ידי עורך הדין זיו סימון, ואילו החברות א.מ.ת השקעות בע"מ ואלעד ישראל מגורים בע"מ יוצגו על ידי עורך הדין גד חלד.
באמצעות בא כוחם, הדפו הילדים והאם את טענות הנאמן. הם הציגו הסכם גירושין תקף ומאושר משנת 1996 (כ-18 שנים לפני תחילת הליכי פשיטת הרגל), במסגרתו הועברו כל הזכויות בבית המגורים שבגבעת עמל לידי האם תמר, בעוד החייב הצהיר כי אין לו כל זכות בנכס. הילדים והאם העידו כי החייב עזב את בית המגורים עוד בשנת 1996 בעקבות הגירושין, ואילו האם תמר עזבה את הבית בשנת 2003 ועברה להתגורר בשכירות בשכונת נחלת יצחק. מאז 2003 ועד למועד הפינוי ב-2014, התגוררו בנכס אמיר ונורית בלבד.
בא כוח חברות הנדל"ן, עו"ד גד חלד, הבהיר בתשובה לבקשה כי החברות החזיקו בפסק דין חלוט לפינוי החייב ותמר, אשר קבע כי אינם זכאים לכל פיצוי. הפיצוי בסך 5.45 מיליון שקלים שולם לאמיר ולנורית לפנים משורת הדין, משום שנתפסו כ"פולשים חדשים" בנכס שלא היה נגדם פסק דין פינוי, והחברות ביקשו למנוע הליכים משפטיים ממושכים נוספים כדי לקדם את הפרויקט במתחם. עוד הוצג נספח מפורש להסכם הפינוי שבו צוין כי לחייב ולתמר לא ישולם כל תשלום או טובת הנאה.
בירור הבקשה נמשך שנים רבות עקב נסיבות שונות, כולל חילופי מותבים ומצבם הבריאותי של החייב ותמר. החייב דוד כבירי ז"ל הלך לעולמו במהלך הבירור טרם שנחקר, ועל פי חוות דעת רפואית נקבע כי תמר אינה כשירה להעיד. עם זאת, אמיר ונורית נחקרו בבית המשפט על תצהיריהם.
בפסק דינה המפורט ניתחה השופטת הדסה אסיף את המסכת העובדתית והמשפטית. השופטת קבעה כי הנאמן לא עמד בנטל ההוכחה הראשוני המוטל עליו להוכיח כי כספי הפיצוי היו נכס של החייב או שהגיעו לו.
בית המשפט קיבל את גירסת המשיבים לגבי הסכם הגירושין משנת 1996 וקבע כי מדובר בהסכם אוטנטי שנכרת שנים רבות לפני הליכי פשיטת הרגל, וכי החייב ויתר במסגרתו על כל זכות בנכס. לפיכך, גם אם עמדו זכויות פיצוי כלשהן בגין הנכס, הן היו שייכות לכל היותר לאם תמר ולא לחייב.
בנוסף, דחתה השופטת אסיף את טענת הנאמן לפיה החייב התגורר בנכס במועד הפינוי. בית המשפט קבע כי עדותם של הילדים אמיר ונורית, לפיה החייב עזב ב-1996 והם אלו שהחזיקו בנכס בפועל, לא נסתרה. ההסבר שניתן לכך ששם החייב הופיע על גבי הסכם הפינוי – בשל דרישת היזמים להחתים כל גורם שהיה לו קשר היסטורי למקרקעין כדי למנוע תביעות עתידיות – התקבל כסביר ונתמך בעדויות מטעם חברות הנדל"ן.
בסיכומו של דבר, הורתה השופטת הדסה אסיף על דחיית בקשת הנאמן באופן מלא. עם זאת, לפנים משורת הדין ומאחר שהשתכנעה כי הנאמן פעל בתום לב לטובת קופת הנושים, קבעה השופטת כי לא ייעשה צו להוצאות.
פש"ר (ת"א) 16200-01-14
