המחוזי דחה את תביעת יורשי "חוף הצדפים" בכנרת: "ניכוס בוטה של משאב ציבורי יקר"
בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת דחה את תביעתו של דרור לב הר להכיר בזכויות חכירה ודיירות מוגנת בחוף הים המוכר בכנרת. השופט דני צרפתי מתח ביקורת חריפה על התנהלות המשפחה שלא שילמה דמי חכירה מאז 1982 ובנתה ללא היתר, אך לא חסך שבטו גם מרמ"י על "גרירת רגליים" ואוזלת יד ארוכת שנים באכיפת פינויו של הנכס הציבורי.
סאגה משפטית ונדל"נית שנמשכה עשרות שנים על שפת ימה של כנרת הגיעה לסיומה בפסק דין נוקב. בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת דחה מכל וכל את תביעתו של דרור לב הר, תושב ארצות הברית ויורשו של עזרא לב הר ז"ל, להכיר בזכויות קנייניות, חכירה לדורות או דיירות מוגנת במקרקעין הידועים כ"חוף הצדפים" (גוש 15009 חלקה 34 ושטחים נוספים מגוש 15728).
פסק הדין ניתן ביום 12 באוגוסט 2026 על ידי השופט דני צרפתי. את התובע, דרור לב הר, ייצג עו"ד יניב כהן; את הנתבעת 1, מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), ייצג עו"ד רן עמיאל; את הנתבעת 2, איריס אזואלוס לב הר, ייצג עו"ד יורם זמיר; ואת הנתבע 4, יעקב כהן, ייצג עו"ד יוסף וקנין. (הנתבעת 3, אלין לב הר, הייתה צד פורמלי שהסתלקה מזכויותיה לטובת איריס).
ראשיתה של הפרשה בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אז החזיק המנוח עזרא לב הר ז"ל בחוף הצדפים (הידוע גם כמועדון "מינוס 206"). בשנת 1976 נחתם חוזה חכירה מול רמ"י ל-49 שנים (רטרואקטיבית מ-1966 עד למרץ 2015) בשטח של כ-5,335 מ"ר. לאורך השנים בוצעו במקום עבודות ייבוש של שטחי הכנרת להרחבת החוף, ללא היתר ובניגוד לחוזה, לצד אי-תשלום עקבי של דמי חכירה שנתיים החל משנת 1982.
במהלך השנים הסתבך עזרא לב הר ז"ל בחובות כספיים, בין היתר מול שותפו לשעבר מנחם כהן ז"ל (אביו של הנתבע 4, יעקב כהן). בעקבות הסכמי פשרה והליכי הוצאה לפועל שלא אושרו על ידי רמ"י, חולקה החזקה בחוף בין המשפחות. רמ"י מצידה שלחה הודעות ביטול לחוזה החכירה כבר בשנים 1992, 2004 ו-2012, בטענה להפרות יסודיות חמורות – כולל ייבוש אסור של ימים, העברת זכויות ללא אישור ואי-תשלום דמי חכירה שהצטברו למיליוני שקלים.
כשתוקף חוזה החכירה המקורי פג סופית בשנת 2015, לא חידשה אותו הרשות. לאחר שרמ"י הגישה תביעות מקבילות לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים בסך של למעלה מ-8 מיליון שקלים (המתנהלות בנפרד), הגיש דרור לב הר את התביעה הנוכחית לבית המשפט המחוזי, בבקשה למתן סעד הצהרתי שיקבע כי הוא ויורשי המנוח הם בעלי זכויות חכירה לדורות.
השופט דני צרפתי דחה את התביעה על כל ראשיה, וקבע כי מדובר בניסיון לעכב הליכים משפטיים מוצדקים של המדינה. "התנהלות משפחת לב הר לאורך השנים מהווה ניכוס בוטה של משאב ציבורי יקר", כתב השופט בפסק הדין. "במשך עשרות שנים התעשרו המנוח והיורשים על חשבון הציבור, תוך שהם נהנים מקרקע ציבורית ייחודית מבלי לשלם לרשות ולו אגורה שחוקה, לכל הפחות מאז 1982".
בית המשפט דחה את טענות התובע לפיהן החוזה חודש "אוטומטית". נקבע כי חידוש חכירה במקרקעי ציבור כפוף לשיקול דעת מלא של הרשות ולעמידה בתנאים, ואינו זכות קנויה. כמו כן, הפרות החוזה החמורות והמתמשכות מצד המשפחה הצדיקו לחלוטין את ביטול ההסכם ואת הסירוב להאריכו. דחיה דומה קיבלו גם טענותיו של הנתבע 4, יעקב כהן, אשר ביקש להסדיר מעמד עצמאי בחוף; בית המשפט הבהיר כי אין לו כל חוזה ישיר מול רמ"י, והסכמים פרטיים שנעשו בין המשפחות אינם מחייבים את המדינה.
לצד הדחייה החד-משמעית של תביעת היורשים, מתח השופט צרפתי ביקורת נוקבת גם על התנהלותה של רשות מקרקעי ישראל. בית המשפט קבע כי הרשות גילתה השתהות ארוכה, בלתי סבירה ופגומה באכיפת זכויותיה ובפינוי הפולשים.
"מצופה היה מרמ"י לפעול לפינוי לב הר המנוח והיורשים מהמקרקעין ללא עיכוב, ולכל המאוחר בתום תוקפו הרשמי של חוזה החכירה ב-2015", ציין השופט. התנהלות הרשות, שהתאפיינה ב"גרירת רגליים" ובאוזלת יד, הוגדרה בפסק הדין כקלוקלת ובלתי ראויה. עם זאת, הבהיר בית המשפט כי מחדלי האכיפה והסרבול של המנהל הציבורי אינם מעניקים זכויות קנייניות לפולשים, וכי הדין אינו מכיר בהפיכת מקרקעי ציבור ל"נכס פרטי" רק בשל חלוף הזמן.
לסיכום, נקבע כי הסכם החכירה בוטל כדין, תוקפו פג, ולאף אחד מהצדדים הפרטיים אין עוד זכות להחזיק בחוף. בית המשפט חייב את התובע, דרור לב הר, לשלם לרמ"י הוצאות משפט בסך 40,000 שקלים. כמו כן הובהר כי עם פינוי המקרקעין והחזרתם לידי המדינה, כל התקשרות עתידית לגבי "חוף הצדפים" תיעשה אך ורק באמצעות מכרז פומבי שוויוני על פי חוק חובת המכרזים.
ת"א (נצ') 18741-07-23
