בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת דחה תביעה נגד רשות מקרקעי ישראל, שבה נטען להבטחה שלטונית מלפני למעלה מ-30 שנה; נקבע כי מתווה החליפין המקורי היה הצהרת כוונות בלבד, המגעים ננטשו בזמן אמת והתביעה התיישנה
פרשת ההתיישבות ביישוב קדיתא שבגליל העליון שבה לאולמות המשפט, ובמוקדה ניסיון לאכוף על המדינה עסקת חילופי מקרקעין שהחלה להתגבש עוד בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. בפסק דין מקיף ומנומק שניתן ביום 5 באוגוסט 2026, דחתה שופטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת, אפרת רבהון, את תביעתם של בני הזוג אלירן וליאת שי נגד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). בית המשפט קבע כי לא ניתנה לתובע כל הבטחה מנהלית מחייבת, וכי עילת התביעה נולדה כבר בשנת 1990 והתיישנה זה מכבר.
ראשיתה של הפרשה נעוצה בתחילת שנות ה-80, עת רכשה קבוצת אזרחים פרטיים כ-40 דונם באדמות שמורת הטבע הר מירון שבאזור בית ג'אן. לנוכח הרגישות הסביבתית והתנגדות גופי התכנון והסביבה לשהות במקום, אישרה הוועדה לחליפין ורכישות במרץ 1981 מתווה עקרוני להחלפת קרקעות: ארבע משפחות ("משפחות הגרעין") יעבירו את זכויותיהן בבית ג'אן למדינה, ובתמורה יקבלו נחלות חכירה בהר כותר – קדיתא.
במהלך השנים התרחבה ההתיישבות בקדיתא באופן בלתי מבוקר, ומגעים נוהלו מול מתיישבים נוספים. בשנת 1989 רכש התובע, אלירן שי, 3 דונמים בבית ג'אן מאידה וינשטוק. באפריל 1990 פנה לרמ"י (אז מינהל מקרקעי ישראל) וביקש לממש עסקת חליפין בקדיתא בטענה כי הוא "בא בנעליה" של המוכרת.
באוגוסט 1990 קיבלה הנהלת המינהל החלטה עקרונית המאפשרת עסקאות חליפין, אך בעקבות חשש כבד מניצול לרעה ואי-סדרים תכנוניים, ביטלה ההנהלה את ההחלטה בנובמבר 1990. נקבע כי קידום עסקאות ייפסק, למעט מקרים חריגים; עניינו של התובע הותנה בקבלת המלצה מטעם המועצה האזורית מרום הגליל, ובדצמבר 1990 נמסר לו רשמית כי בקשתו ירדה מסדר היום.
התובע, ששהה באותן שנים בלימודים בחו"ל, לא פנה למועצה האזורית ולא קידם את העסקה. בחלוף כ-30 שנה, סביב שנת 2020, הגיעו התובעים לשטח בקדיתא, הקימו מבנה מגורים והתיישבו בו ללא היתר. בעקבות צעדי אכיפה והליכים משפטיים שנקטה רמ"י לסילוק ידם, פנו התובעים לבית המשפט המחוזי בתביעה למתן סעד הצהרתי. הם טענו כי המדינה נתנה להם הבטחה מנהלית מחייבת לביצוע חילופי מקרקעין, אותה הפרה רק בשנת 2020 כאשר דרשה את פינויים, וכי התנהלות המדינה עולה כדי אפליה ואכיפה בררנית בהשוואה למשפחות אחרות.
רשות מקרקעי ישראל טענה מנגד כי מעולם לא ניתנה הבטחה מחייבת לתובע, כי המוכרת שממנה רכש כלל לא נכללה בהסדר הגרעין המקורי, וכי המגעים שהתקיימו היו הליכי משא ומתן ראשוניים בלבד שהסתיימו לפני עשרות שנים. עוד הדגישה הרשות כי התביעה לוקה בשיהוי כבד והתיישנה לחלוטין.
בפסק דינה דחתה השופטת אפרת רבהון את כלל רכיבי התביעה. השופטת ניתחה את התנאים המחמירים שנקבעו בפסיקה להכרה ב"הבטחה מנהלית" – ובהם דרישה להבטחה מפורשת וחד-משמעית, סמכות בדין, כוונה להקנות תוקף משפטי ויכולת ביצוע – וקבעה כי אף לא אחד מתנאים אלה התקיים בעניינו של התובע:
-
אי-תחולת המתווה: נקבע כי המוכרת, אידה וינשטוק, לא נמנתה עם ארבע המשפחות שעמן סוכם מתווה החליפין המקורי, וממילא התובע לא יכול היה "להיכנס בנעליה" לזכויות שלא היו קיימות.
-
הצהרת כוונות שאינה מחייבת: מתווה החליפין של שנת 1981 היה בגדר המלצה והצהרת כוונות כללית, ונעדר מסוימות מהותית לגבי מיקום וגבולות השטח.
-
היעדר סמכות: טענות התובע להבטחות בעל-פה או למכתבים ממנהל המחוז נדחו, בין היתר משום שמנהל מחוז אינו הגורם המוסמך לאשר עסקאות מקרקעין ללא אישור הנהלת הרשות.
-
דחיית טענת ההסתמכות: בית המשפט הדגיש כי ציפיית התובע שהחלטה מותנית משנת 1990 תעמוד בתוקפה "לעולמי עד" אינה סבירה. בהקשר זה צוטטה ההלכה מפרשת נבואני, לפיה הניסיון "להעלות מן האוב הבטחה מנהלית שלא מומשה בשעתו… מעוררת קושי ניכר, שמא 'עבר זמנה בטל קורבנה'".
לבסוף קבע בית המשפט כי משלא הוכחה הבטחה מנהלית, עילת התביעה נוגעת למשא ומתן שהופסק בסוף שנת 1990. מאחר שכל העובדות היו ידועות לתובע כבר באותה עת, מירוץ ההתיישנות החל בשנת 1990 והסתיים זמן רב בטרם הגשת התביעה בשנת 2022.
התביעה נדחתה במלואה, והתובעים חויבו בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לזכות רמ"י בסך 30,000 ש"ח.
ת"א 30565-11-22
