במשך כמעט עשור גבה עו"ד אליאס ח'ורי דמי שכירות עבור בניין יוקרתי בירושלים בבעלות הכנסייה האוונגלית-אפיסקופלית, אך "שכח" להעביר לקופתה מעל 730 אלף דולר • טענתו כי הכספים הועברו לחברה זרה עלומה במסגרת "קשר משולש" נדחתה בהיעדר כל קבלה או מסמך • ביהמ"ש המחוזי בי-ם חייב אותו להשיב מעל 5.1 מיליון ש"ח בצירוף ריבית והוצאות משפט, ודחה את התביעה נגד גיסו
גם בעולם שבו האמונה אמורה לגבור על החומר, כשהדברים מגיעים לנדל"ן בלב ירושלים – החשבונאות הארצית מנצחת את כל התפילות. בפסק דין מקיף וחד-משמעי שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי כבוד השופט אריה רומנוב, חויב עורך הדין אליאס ח'ורי להשיב לכנסייה האוונגלית האפיסקופלית בישראל (הידועה ככנסייה האנגליקנית) סכום עתק של 5,167,466 שקלים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה בשנת 2014, וכן שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.
ההחלטה, שניתנה בתאריך 9 ביוני 2026, חותמת סאגה משפטית ומסחרית מפותלת שנמשכה מעל עשור בכותלי בית המשפט. במרכז הפרשה עומד נכס מקרקעין יוקרתי ברחוב קרן היסוד 22 בירושלים (הידוע כ"הקדש אמה ג'ורג'"), בניין בן 4 קומות ומרתף שהושכר במשך עשרות שנים לענקית הטכנולוגיה IBM. כאשר IBM פינתה את הנכס בסוף שנות ה-90, נכנס לתמונה עו"ד ח'ורי, ששימש כבא-כוחה הנאמן של הכנסייה במשך כ-30 שנה.
הפרשה החלה כאשר בשנת 1999 נחתם חוזה להשכרת הבניין לחברה זרה בשם "סטרלינג אינטרנשיונל וונצ'רס אינק" תמורת 150 אלף דולר לשנה. זמן קצר לאחר מכן, בחודש מרץ 2000, נחתם חוזה שכירות חדש מול עמותת "המרכז הישראלי של איחוד בתי הכנסת האורתודוקסים באמריקה", ששכרה את המבנה תמורת סכומים שהחלו ב-160 אלף דולר לשנה והגיעו בהמשך לעד 190 אלף דולר בתוספת מע"מ.
בהתאם להנחיות שניתנו אז על ידי ראש הכנסייה דאז, הבישוף ריאח חנא אבו אלעסל, העבירה עמותת בתי הכנסת את מלוא דמי השכירות לחשבונה של חברת "בנייני דוד בע"מ" – חברה פרטית הנמצאת בשליטת עו"ד ח'ורי ורעייתו.
במשך תשע שנים, בין השנים 2000 ל-2009, שילמה העמותה בדייקנות סכום מצטבר של כ-1.89 מיליון דולר לחשבונו של עו"ד ח'ורי. אולם, לקופת הכנסייה העביר עו"ד ח'ורי סכום של כ-1.16 מיליון דולר בלבד. פער עצום של 730,830 דולר נותר בחזקתו.
הסוד נחשף רק בשנת 2009, בעקבות חילופי הנהגה בכנסייה וכניסתו לתפקיד של הבישוף החדש, סוהיל דוואני. מחלקה משפטית חדשה וחשב חדש שמונו למוסד החליטו לבדוק את ספרי החשבונות וביקשו מהשוכרים להעביר את הכספים ישירות לכנסייה ולא דרך עורך הדין. כאשר הגיע התשלום הראשון ישירות מהעמותה – הנהלת הכנסייה נדהמה לגלות שהסכום גבוה במאות אלפי שקלים מכל מה שהועבר להם בעבר. בדיקה מול נציגי העמותה חשפה בבת אחת את ה"בור" הכספי.
במהלך המשפט ניסה עו"ד ח'ורי לטעון לקיומו של "קשר משולש": לדבריו, חברת סטרלינג המקורית לא ביטלה את ההסכם אלא השכירה את הנכס בשכירות-משנה לעמותה, וכל הכספים העודפים הועברו על ידו לחברת סטרלינג כדי לפצותה על "השקעות ושיפוצים".
אולם גרסה זו קרסה לחלוטין כמגדל קלפים:
-
שיפוצים שלא היו ולא נבראו מצד סטרלינג: התברר מעדויות ומסמכים כי חברת סטרלינג לא שיפצה את הנכס מעולם, ומי שנשאה בעלות השיפוצים (בסך מעל 600 אלף דולר) הייתה העמותה הדיירת בעצמה.
-
חברה ללא פנים וללא ניירת: עו"ד ח'ורי לא הצליח להציג ולו דף חשבון אחד, אסמכתה בנקאית, הוראת תשלום, קבלה או עדות המאמתת כי דולר אחד מההפרש הועבר אי פעם לידי סטרלינג.
-
עדות הבישוף לשעבר: אפילו הבישוף לשעבר ריאח, שהובא כעד הגנה מטעמו של ח'ורי בעקבות סכסוך אישי חריף מול ההנהלה החדשה, הודה מפורשות על דוכן העדים בתשובה לשאלת השופט כי הכנסייה מעולם לא אישרה לעו"ד ח'ורי לשמור את פערי הכספים לעצמו.
השופט רומנוב דחה בזו אחר זו את טענותיו המקדמיות של עו"ד ח'ורי. טענת "חוסר היריבות" נדחתה לאחר שהובהר כי ח'ורי עצמו ניסח את החוזים והציג בהם את הכנסייה כבעלת הזכויות המלאה, ומשכך מנוע מלטעון אחרת. טענות ההתיישנות והשיהוי נדחו אף הן, שכן נקבע כי הכנסייה הוטעתה במצגי שווא לאורך השנים, והעובדות נחשפו בפניה רק בשנת 2009 (תוך החלת סעיף 7 לחוק ההתיישנות בשל התנהגות פסולה).
לצד חיובו המלא של עורך הדין, דחה בית המשפט את התביעה שהוגשה נגד הנתבע השני, נביל זועמוט (ששימש כמנהל הנכסים של הכנסייה ופוטר, ובמקרה הוא גם גיסו של עו"ד ח'ורי). השופט ציין כי לא הוכחה כל מעורבות ממשית שלו בלקיחת הכספים או קבלתם, ולא בוססה נגדו עילת תרמית או רשלנות.
בפסק הדין צוין גם המסע המשפטי הארוך של באי-כוח התובעת: התביעה הוגשה במקור על ידי עו"ד נביל ח. אברהים ז"ל, שהלך לעולמו במהלך ניהול ההליך בשנת 2019, ואת הייצוג המשיכו עו"ד מאהר א. שחאדה ועו"ד טועמה עודה. את הנתבעים ייצג עו"ד סעיד גאליה.
בסופו של יום, קבע השופט רומנוב כי "תיק זה בעיקרו פשוט הוא" – עורך דין שפעל כשלוח וכנאמן שגבה כספים עבור לקוחו, אינו יכול להיפטר מחובת הדיווח וההשבה בטענות בעלמא על "צדדים שלישיים" שאינם ניתנים לאיתור.
ת"א 63739-12-14
