בית המשפט המחוזי מתח ביקורת חריפה על רמ"י וקק"ל, אשר דרשו לפנות קרקע חקלאית ברחובות לטובת שכונת מגורים בפיצוי סמלי של עשרות אלפי שקלים בלבד, תוך התעלמות מכך שהקרקע נרכשה במקור בתמורה מלאה; השופטת הלית סילש קבעה כי ליורשים יש "זכויות חכירה מוגברות" ומינתה שמאית עצמאית לקביעת הפיצוי הראוי
האידיאולוגיה הציונית של ראשית ימי המדינה ידעה לחבק בחום את מי שגאל אדמות ותרם להקמת המפעל הלאומי. אלא שבחלוף השנים, כאשר עצי ההדר פינו את מקומם למנופי הנדל"ן ולתוכניות הוותמ"ל, נדמה כי הרשויות העדיפו לזכור את הרישום הפורמלי בספרי האחוזה – ולשכוח מי שילם עליו ממיטב כספו. פסק דין עקרוני ונוקב שניתן ביום 17 באוגוסט 2026 בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, עוסק בדיוק במתח שבין רישום קנייני כובל, חובת תום הלב המוגברת של הרשות הציבורית, ופירות הנדל"ן של העידן המודרני.
הפרשה נסובה סביב שטח של 1.77 דונם ברחובות – שריד מתוך חטיבת קרקע היסטורית בת 49 דונמים הידועה בשם "פרדס שפייזל". בשנות ה-50 רכש את הזכויות בפרדס אדם בשם מר בלומנפלד, ושילם לקק"ל תמורה מלאה כשל מוכר וקונה מרצון (כ-23,466 לירות דאז). אלא שמטעמים אידיאולוגיים ופורמליים של קק"ל – לפיהם קרקעות הקרן אינן נמכרות לעולם אלא נותרות קניין לאומי – הסכים הרוכש ברוחב לב שהבעלות תישאר רשומה על שם הקרן כ"עטיפה בלבד", בעוד הוא יקבל זכות חכירה לתקופה של 99 שנה בדמי חכירה סמליים וללא כל הגבלה על העברת הזכויות.
בהמשך הדרך נמכרו הזכויות למשפחת לרר, ובשנות ה-80 נחתם הסכם חכירה מול המנוח משה לרר ז"ל. אלא שהשנים חלפו, הפרדסים נשחקו, ובשנת 2018 קידמה המדינה תוכנית מועדפת לדיור (ותמ"ל) להקמת מאות יחידות דיור על הקרקע. רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) דרשה להשיב את השטח לידיה, והציעה ליורשיו – תמיר, אייל וערן לרר – פיצוי חקלאי סטנדרטי ומצומק בסך כ-81,774 ש"ח (בתוספת מענק תמריץ מיוחד של כ-10,903 ש"ח).
היורשים, שסירבו להשלים עם המחירון הדרקוני, עתרו תחילה לבג"ץ. בית המשפט העליון קבע כי פינוי הקרקע ייעשה כדין למטרת הבנייה הציבורית, אך הותיר להם דלת פתוחה לברר בערכאה אזרחית את שאלת גובה הפיצוי הכספי וטענתם ל"זכויות חכירה מוגברות". בעקבות כך הגישו היורשים תביעה לפיצוי בסך 15 מיליון ש"ח, המשקף לטענתם את שווי הקרקע כקרקע פרטית בייעודה החדש למגורים, בהתבסס על שמאות שהציגו.
מנגד, רמ"י וקק"ל התבצרו בעמדתן וטענו כי החוזה מגביל את השימוש לחקלאות בלבד, הפיצוי צריך להיגזר לפי מטרת החכירה המקורית בהתאם להחלטה 1470 של מועצת מקרקעי ישראל, ואף הרחיקו לכת בסיכומיהן והטיחו בתובעים ביקורת על "זניחת העקרונות האידיאולוגיים".
את התובעים ייצגו עורכי הדין מנחם ואייז, בעוד שאת רשות מקרקעי ישראל וקרן קיימת לישראל ייצגו עורכי הדין פלג וגרבר מפרקליטות מחוז מרכז.
כבוד השופטת הלית סילש לא חסכה את שבט ביקורתה מהתנהלות המדינה. בפסק הדין ציינה השופטת כי מסמכים היסטוריים ומזכרים פנימיים של קק"ל עצמה מוכיחים שחור על גבי לבן כי שולמה תמורה מלאה עבור הקרקע. באחד המזכרים מ-1959 נכתב במפורש: "בזמנו מכרו את הפרדס למר בלומנפלד והוא שילם לנו את המחיר המלא… ומר ויץ ביקש כי נשתדל לשנות את המסירה לחכירה סמלית".
השופטת קבעה כי ניסיונה של הרשות להיאחז ברישום הפורמלי ולהתעלם מכך ששלשלה לכיסה תמורה מלאה אינו סביר וחסר תום לב: "מקום בו הרשות בוחרת, בחירה מודעת, להתעלם מהעובדה כי קיבלה תמורה מלאה עבור המקרקעין… ומבקשת כיום לקבל לידיה בחזרה את המקרקעין כנגד פיצוי לחוכר 'רגיל', מוטב היה שלא הייתה מחלקת ציונים לצד שכנגד בדבר 'זניחת העקרונות האידיאולוגיים'". השופטת הדגישה כי על רשות ציבורית מוטלת חובת הגינות ותום לב כפולה ומחמירה כנאמנת הציבור.
עם זאת, בית המשפט סירב להעניק לתובעים את מלוא הסכום הנתבע בסך 15 מיליון ש"ח. נקבע כי התובעים אינם בעלים רשומים ואינם יכולים לדרוש פיצוי המשקף בעלות פרטית מלאה בייעוד החדש, שהרי הם אוחזים בהסכם חכירה שתוקפו הוגבל ל-99 שנים וייעודו המקורי הוגדר לחקלאות.
באיזון שבין שני הקצוות, יישמה השופטת סילש את החריג שנקבע בהלכות העליון (דוגמת בג"ץ 'שיח חדש' ועניין 'חפציבה'), והכירה בכך שמדובר במקרה מיוחד של "זכויות חכירה מוגברות" שאינן זהות לאלו של חוכר חקלאי רגיל.
לפיכך, הורתה השופטת על מינוי שמאית מקרקעין מומחית מטעם בית המשפט, הגב' נורית ג'רבי, אשר תעריך את הפיצוי הראוי והמדויק בשים לב למכלול הנסיבות ההיסטוריות, לתמורה המלאה ששולמה בעבר ולזכויות הייחודיות של המשפחה בקרקע.
ת"א 26151-02-23
