בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את תביעתם של הורי הבעל לשעבר, שדרשו לפנות את כלתם לשעבר ואם ששת ילדיו מדירת מגורים יוקרתית בגבעת שמואל בטענה להסכם ישן; השופטת מירב כפיר קבעה כי מדובר במסמך שנרקם בניסיון להטעות את הערכאות המשפטיות, וחייבה את התובעים בהוצאות של 100,000 ש"ח
פסק דין חריף ונוקב שניתן בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד חושף ניסיון של הורים ובנם לנשל אישה ואם לשישה ילדים מחלקה בדירת מגורים משותפת. בית המשפט קבע באופן חד-משמעי כי התביעה כולה התבססה על הסכם מזויף ועל "קנוניה שנרקמה בין התובעים לבנם" במסגרת מאבקי גירושין וחלוקת רכוש סוערים.
המקרה עוסק בבני זוג שהיו נשואים כ-23 שנים (משלהי שנת 2000 ועד לגירושיהם במרץ 2023), ולהם שישה ילדים משותפים. התובעים הוריו של הבעל לשעבר, פנו לבית המשפט המחוזי בתביעה למתן סעד הצהרתי שיקבע כי דירת מגורים בקומה ה-19 ברחוב יצחק שמיר בגבעת שמואל שייכת להם במלואה. בנוסף, דרשו ההורים לסלק את ידה של כלתם לשעבר, מהנכס ולחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים.
תביעת ההורים נשענה על מסמך צילומי בן עמוד בודד, שלטענתם נחתם באפריל 2001. לפי מסמך זה, דירה ראשונה שרכשו בני הזוג בעיר אלעד מומנה לכאורה במלואה מכספי ההורים, תוך התניה מפורשת כי במקרה של פירוד או גירושין – הדירה (או כל נכס חלופי שיירכש במקומה) תחזור לידי ההורים, והצד שיסרב להתפנות ייקנס בסך 300 דולר ליום. בנם של התובעים, לא צורף כנתבע בהליך מאחר ששיתף עמם פעולה והסכים מראש לכל הסעדים המבוקשים.
הנתבעת, הכחישה מכל וכל את קיומו של ההסכם וטענה באמצעות בא כוחה כי מדובר במסמך מזויף שלא נחתם על ידה מעולם. לטענתה, מעולם לא הוצג מסמך מקור, והחתימה הנחזית להיות שלה היא תוצר של הדבקה ("העתק-הדבק") שנעשתה מחתימות מאוחרות שלה.
בפסק דין מפורט ומנומק, שניתן ביום 23 באוגוסט 2026, דחתה כבוד השופטת מירב כפיר את התביעה במלואה וקיבלה את טענות ההגנה. בראש ובראשונה עמדה השופטת על מחדלם הראייתי החמור של ההורים, אשר הגישו העתק צילומי בלבד ולא הציגו את מסמך המקור, תוך הפרת "כלל הראיה הטובה ביותר". כאשר נשאלה האם התובעת בחקירתה הנגדית מדוע המקור אינו בנמצא, סיפקה גרסה תמוהה ואבסורדית לפיה המסמך אבד בעת מעבר דירה בשנת 1994 – שבע שנים תמימות בטרם נחתם ההסכם הנטען.
נדבך מרכזי נוסף בהכרעת בית המשפט נגע לחוות דעת המומחית להשוואת כתבי יד, פנינה אריאלי. המומחית מיפתה את דפוסי חתימותיה של האישה לאורך השנים, והראתה כי בשנים 1997–2005 חתמה הנתבעת בלועזית או בשמה הפרטי בלבד ("אורלי"), ורק החל משנת 2017 החלה לחתום בשמה המלא. על כן, הופעת חתימה בשם המלא על גבי מסמך משנת 2001 עוררה חשד כבד למעשה זיוף. ממצא זה נתמך גם בעדותו של המומחה הפורנזי רוזנגרטן, אשר אישר כי במסמך מצולם קיים קושי מהותי בשלילת זיוף בשיטת העתק-הדבק עקב איבוד מידע.
יתרה מכך, בית המשפט הצביע על אנכרוניזם בוטה בגוף המסמך: ההסכם נושא תאריך של אפריל 2001, אך מופיעה בו התייחסות מפורשת לנכס שנרכש בפועל מהקבלן רק במאי 2002 – 13 חודשים מאוחר יותר. ניסיונות התובעים ובנם לתרץ פער זמנים זה באמצעות שלל גרסאות כבושות וסותרות נדחו לחלוטין מחוסר אמינות. ההורים אף נמנעו מלזמן לעדות עדי מפתח מרכזיים (כגון קרובי משפחה שלטענתם נכחו בחתימה), דבר שפעל לחובתם.
השופטת מתחה ביקורת קשה על התנהלות התובעים ובנם, וציינה כי בחקירתה הנגדית הודתה האם התובעת שהיא כלל לא קראה את התצהיר שהוגש בשמה, אינה יודעת מה כתוב בו, וחתמה עליו רק משום שבנה הורה לה לעשות כן. כמו כן התברר כי הבן דוד הוא זה ששכר את עורכי הדין שייצגו את הוריו בהליך. בנוסף, התברר כי דוד עצמו הודה בחקירתו כי ערך בעבר חוזים פיקטיביים עם סכומי מכר כוזבים כדי להונות בנקים לקבלת משכנתאות.
בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי ההסכם הינו מזויף ונוצר אך ורק ככלי שרת לנישול האישה מחלקה בדירה במסגרת הליכי הגירושין. בהתחשב בהיקף ההליך, שווי הנכס והממצאים החמורים בדבר ניסיון להטעיית בית המשפט, חייבה השופטת כפיר את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ש"ח.
את התובעים ייצג בהליך עו"ד ציון סמוכה, ואילו את הנתבעת ייצג עו"ד גלעד בניאל.
ת"א (מרכז-לוד) 28425-06-24
