השופטת עינת אבמן-מולר דחתה את בקשת האחים אבישי ויצחק נריה לבטל את חיובם האישי בתשלום של כ-6.5 מיליון דולר ו-900 אלף ש"ח לאיש העסקים אורי אנסבכר; נדחתה הטענה כי השבת הכספים צריכה להתבצע דרך עמותות וצדדים שלישיים כדי למנוע "הלבנת הון"
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את בקשתם של אנשי העסקים אבישי נריה, יצחק נריה וחברת "כי לעולם חסדו אחזקות בע"מ" להורות על ביטול חלקי של פסקי בוררות שחייבו אותם אישית בתשלומי עתק לאיש העסקים אורי אנסבכר ולחברת "טובה חכמה עם נחלה בע"מ". במסגרת פסק דין מפורט שניתן ביום 23 באוגוסט 2026, אישרה כבוד השופטת עינת אבמן-מולר את פסקי הבוררות שחייבו את האחים נריה להשיב לאנסבכר כ-6.5 מיליון דולר ועוד 900,000 ש"ח. לצד דחיית הבקשה, הורתה השופטת להעביר העתק מפסק הדין לעיונם של רשות המיסים ורשם העמותות, נוכח סימני השאלה והטענות שעלו לאורך ההליך בנוגע לנתיבי העברת הכספים.
מקורו של הסכסוך המשפטי בפעילות עסקית משותפת ורחבת היקף שהתנהלה בעיקרה מחוץ לגבולות מדינת ישראל. בשנת 2013 החליטו אבישי נריה ואורי אנסבכר על היפרדות עסקית וחתמו על הסכם מתאים, אך בשנת 2022 התגלעו בין הצדדים מחלוקות עמוקות. בעקבות כך חתמו הצדדים בינואר 2023 על שטר בוררות זבלא ופנו להכרעת בית דין של שלושה בוררים – הרב יהונתן דוד הול, הרב חיים פרידמן והרב יצחק מאיר בלסבלג.
לאחר הליך בוררות ממושך שכלל 14 ימי דיונים, נתן הרכב הבוררים פסק דין ביום 8 בדצמבר 2024, ובהמשך לו פסק דין סופי ומשלים ביום 31 בינואר 2025. בפסקים אלו דחו הבוררים את מרבית התביעות ההדדיות (כולל טענות על הפרת הסכמים ונזקים בעסקאות באנגולה ובקניון בקריית גת), אך קבעו כי על אבישי נריה להשיב לאנסבכר חוב מוסכם בסך 6,250,000 דולר (חלקו בגין רכישת חלקו בקניון כרמי גת), ועל יצחק נריה להשיב חובות בסך 900,000 ש"ח ו-248,000 דולר.
חברת "טובה חכמה עם נחלה" ואורי אנסבכר פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לאישור הפסק, בעוד האחים נריה עתרו לביטולו החלקי. המבקשים (נריה) לא כפרו בעצם קיומם של החובות, אלא טענו כנגד הטלת החיוב עליהם באופן אישי. לטענתם, הכספים הועברו בעבר באמצעות שרשרת של חברות בחו"ל ועמותות צדקה ישראליות ונרשמו כתרומות. לפיכך, טענו כי חיובם להשיב את הכספים ישירות ובאופן אישי לאנסבכר עלול להעמיד אותם בפני חשש לביצוע עבירות מס והלבנת הון, וכי יש לבצע "הנדסה לאחור" ולהשיב את הכספים באותו נתיב שבו התקבלו – דרך עמותות וצדדים שלישיים. על יסוד זה טענו לפגיעה בכללי הצדק הטבעי ולסתירה של תקנת הציבור לפי חוק הבוררות.
מנגד, המשיבים (אנסבכר), שיוצגו על ידי עורכי הדין יואב הירש וצוותו, דחו מכל וכל את הטענות. הם הדגישו כי מדובר בהליך בוררות ארוך שבו הודו המבקשים בחבותם המלאה, וטענו כי המבקשים מנסים לחמוק מביצוע פסק דין חלוט בתואנות שווא. מטעמם של המשיבים הוצגה חוות דעת של עו"ד ורו"ח אהוד ברזילי, ששללה את הטענה לפיה עצם השבת חוב מהווה עבירת מס או הלבנת הון. המבקשים, מצידם, יוצגו בהליך על ידי עורך הדין אורן טננבוים וצוותו, ותמכו את עמדתם בחוות דעת של רו"ח יצחק סלובודיאנסקי.
בפסק דינה דחתה השופטת אבמן-מולר את כלל טענות הביטול. השופטת הדגישה כי טענות המבקשים בדבר ייחוס החובות לגורמים אחרים הן ברובן טענות ערעוריות על תוכן הפסק, שאינן מקימות עילת ביטול לפי חוק הבוררות. יתרה מזאת, נקבע כי הרכב בוררים אינו מוסמך להטיל חבויות על צדדים שלישיים או עמותות שלא היו צד להסכם הבוררות, ומשכך ממילא לא ניתן היה לחייבם בהשבת הכספים.
בית המשפט קבע עוד כי חיובו של אדם לפרוע חוב כספי מוסכם איננו נוגד כשלעצמו את תקנת הציבור. השופטת ציינה כי הצדדים גילו טפח וכיסו טפחיים באשר לאופן היווצרות החובות, וכי דווקא "רמיזותיהם" וגרסאותיהם המשתנות של המבקשים מעוררות תהיות כבדות באשר לכנות מהלכיהם. נפסק כי בית המשפט לא ייתן ידו לעקיפת חיובים מוסכמים באמצעות צדדים שלישיים.
בסיכומו של דבר, הורתה השופטת על אישורם המלא של פסקי הבוררות בהתאם למתווה שנקבע בפסק הסופי מיום 31 בינואר 2025, וחייבה את האחים נריה וחברת כי לעולם חסדו בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לטובת המשיבים בסך כולל של 50,000 ש"ח. כאמור, בשל סימני השאלה וההתנהלות הכספית שנחשפה, הורתה השופטת להעביר את פסק הדין לעיונן של רשויות האכיפה והרגולציה – רשות המסים ורשם העמותות.
ת"א 29852-02-25
