בית המשפט המחוזי בירושלים דחה על הסף תביעה כספית בסך כ-3.7 מיליון ש"ח שהגישה יזמית נדל"ן נגד הבנק בטענה להתרשלות בפיקוח על חשבונות נאמנות; נקבע כי התובעת ידעה על מעילת אחיה, עורך הדין יעקב פינק, כבר בספטמבר 2014, והשתהתה מעבר לתקופת שבע השנים הקבועה בחוק בטרם פנתה לערכאות.
בית המשפט המחוזי בירושלים הכריע ביום 21 באוגוסט 2026 בתביעה כספית רחבת היקף שהוגשה נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ, וקבע כי התביעה התיישנה במלואה. סגן נשיא בית המשפט, כב' השופט ארנון דראל, פסק כי התובעת, ויוה סיון, החזיקה ב"קצה חוט" ובמידע מהותי מספק אודות החשדות להתרשלות הבנק עוד בחודש ספטמבר 2014, ולפיכך הגשת התביעה בחודש ינואר 2022 חרגה מתקופת שבע השנים הקבועה בחוק ההתיישנות.
במסגרת ההליך המשפטי, תבעה סיון את הבנק בסכום כולל של כ-3,677,427 ש"ח. התביעה יוצגה על ידי עו"ד פינחס קובן, בעוד שבנק דיסקונט יוצג על ידי עורכי הדין שרון לובצקי הס ויניב הולצמן.
הרקע: מעילת ענק בחשבונות הנאמנות
פרשת התביעה נסובה סביב אירועים שהתרחשו לפני למעלה מעשור. התובעת, עורכת דין בהכשרתה שעסקה בייזום קבוצות רכישה, התקשרה בשנת 2010 בעסקה לרכישת אופציה לפיתוח מקרקעין בשכונת ארנונה בירושלים ("פרויקט ארנונה פארק"). לצורך גיבוש קבוצת הרכישה וניהול הכספים, שכרה התובעת את שירותיו של אחיה, עו"ד יעקב פינק (ששינה בהמשך את שמו ליעקב דביר).
פינק פתח בבנק דיסקונט שני חשבונות נאמנות: חשבון אישי עבור התובעת וחשבון נאמנות לקבוצת הרכישה. אולם, בשל גירעונות כספיים והסתבכות עם הלוואות בשוק האפור, שלח פינק יד בכספי הנאמנות והעביר סכומי עתק לצרכיו האישיים. בספטמבר 2014, כאשר מעשיו עמדו להיחשף, התוודה פינק במשטרה, חתם על הסדר טיעון ונידון לחמש שנות מאסר בגין גניבה מלקוחותיו, לרבות גניבה של מיליוני שקלים מאחותו.
בדרכו להסגיר את עצמו למשטרה ב-21 בספטמבר 2014, הניח פינק בתיבת הדואר של אחותו מעטפה ובה דפי חשבון בנק. דפים אלו שיקפו שורה של העברות כספיות בסך מצטבר של מאות אלפי שקלים מחשבון הנאמנות ישירות לחשבונו הפרטי.
בתביעה שהגישה בינואר 2022, טענה סיון כי הבנק התרשל בפיקוח על חשבונות הנאמנות ואפשר לפינק למעול בכספים. לטענתה באמצעות עו"ד קובן, עד לשנת 2017 לא עמד לרשותה "כוח תביעה מוחשי" אלא מושגי בלבד, שכן דפי החשבון שנמסרו לה ב-2014 היו חלקיים וללא אסמכתאות. לשיטתה, רק לאחר עבודת שחזור מורכבת של רואה חשבון והצלבת נתוני תוכנת הנהלת החשבונות ("קומיט"), עלה בידה למיין בין העברות כשרות לפסולות ולגבש תביעה מבוססת. עוד טענה כי הבנק סירב למסור לה מסמכים ובכך השעה את מרוץ ההתיישנות לפי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות.
מנגד, טען בנק דיסקונט באמצעות עוה"ד שרון לובצקי הס ויניב הולצמן, כי התביעה התיישנה. הבנק הדגיש כי המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות בן שבע השנים הוא 14 בינואר 2015. נטען כי התובעת ידעה היטב כבר בספטמבר 2014 על מעילת אחיה ועל העברת הכספים לחשבונו הפרטי. הבנק ציין כי התובעת שכרה כבר אז את שירותיו של עו"ד יוסף בן-דור, אשר פנה לבנק והעלה במפורש חשדות לפעילות לא תקינה ולהעברות אסורות. לטענת הבנק, הדין אינו דורש ראיות מושלמות לפתיחת מרוץ ההתיישנות אלא די בקיומו של "קצה חוט".
בפסק דינו המנומק ניתח סגן הנשיא, השופט ארנון דראל, את העדויות שנשמעו בהליך. השופט דחה את עמדת התובעת וקבע כי המידע שעמד לרשותה בספטמבר 2014 גיבש חשד ממשי וברור להתרשלות הבנק.
השופט הדגיש כי התובעת, בהיותה משפטנית שיזמה וניהלה את הפרויקט, ידעה היטב כי אחיה אינו זכאי לשכר טרחה מחשבון הנאמנות האישי. משכך, העברות כספי העתק לחשבונו הפרטי של פינק חייבו להדליק נורה אדומה. יתרה מכך, הוכח כי בא כוחה דאז, עו"ד בן-דור, אף הצהיר בדיון משפטי בינואר 2015 כי שאלת אחריות הבנק והיעדר הבירור מצידו עמדו על הפרק לכל אורך הדרך.
בית המשפט הדגיש כי לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, הדין הישראלי אינו ממתין עד להתגבשותה של "תביעה מושלמת" או השגת מלוא הראיות. קיומו של חשד ראשוני ("קצה חוט") מטיל על התובע את הנטל לפעול בשקידה סבירה בתוך מסגרת שבע השנים הקבועה בחוק כדי לאסוף את הראיות, לפנות לערכאות בבקשות לגילוי מסמכים ולהגיש את תביעתו במועד.
השופט דראל דחה גם את הטענה להטעיה מצד הבנק לפי סעיף 7 לחוק, וציין כי סירוב הבנק להעביר מסמכים ללא צו שיפוטי או אישור בעל החשבון נבע מחובת הסודיות הבנקאית ולא מעוולה או הטעיה ביודעין.
בסיכומו של דבר, נדחתה התביעה במלואה מחמת התיישנות, ובית המשפט חייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט לבנק דיסקונט בסך כולל של 20,000 ש"ח.
ת"א (מחוזי י-ם) 31473-01-22
