בית משפט השלום בתל אביב דחה את תביעתה של עולה מרוסיה שביקשה להעביר כספים לתשלום המשכנתה שלה בישראל; השופט קבע כי שימוש בחשבון האם בבנק שאינו מוכרז שימש למעשה כ"צינור" להעברת כספים מחשבון עסקי בבנק רוסי הנתון למשטר סנקציות בינלאומי, ולכן סירוב הבנק היה סביר כחוק
מערכת היחסים המתוחה בין המערכת הבנקאית הישראלית לבין לקוחות המבקשים להעביר כספים מרוסיה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה קיבלה בימים אלה חיזוק שיפוטי משמעותי לטובת הבנקים. בפסק דין מקיף שניתן ביום 17 בספטמבר 2026 על ידי כבוד השופט רון גולדשטיין בבית משפט השלום בתל אביב–יפו, נדחתה במלואה תביעתה של נינה משבץ נגד בנק מזרחי טפחות בע"מ. בית המשפט קבע כי לבנק עמדה הזכות המלאה לסרב לקבל כספים לחשבונה של התובעת, שעה שהתברר כי מקורם הראשוני הוא בבנק רוסי שהוכרז תחת משטרי הסנקציות של ארצות הברית ובריטניה, וזאת אף שההעברה בפועל נעשתה מחשבון של אמה בבנק רוסי שאינו נתון לסנקציות.
התובעת, נינה משבץ, אזרחית ותושבת רוסיה שקיבלה אזרחות ישראלית במהלך ניהול ההליך, מנהלת יחד עם אמה, אולגה פבלנקו, חשבון בנק משותף בסניף 421 של בנק מזרחי טפחות עוד משנת 2018. חשבון זה שימש בעיקר לפירעון הלוואת משכנתה חודשית בסך של כ-8,271 ש"ח, שניטלה לשם רכישת דירת מגורים בעיר בת ים. ברוסיה מחזיקה התובעת בעסקים בתחום המלונאות והנכסים המניבים, אשר פעילותם הכספית השוטפת התנהלה בחשבון עסקי בבנק הרוסי "אורלסיב" (Uralsib). במקביל, ניהלה אמה חשבון פרטי בבנק "יוניקרדיט" (UniCredit) ברוסיה.
החל משנת 2019 נהגו השתיים להעביר מעת לעת כספים מחשבון האם ביוניקרדיט לחשבון המשותף בישראל, בסכומים שנעו בין 1,000 ל-20,000 דולר. אלא שבעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה, נכלל בנק אורלסיב ברשימת הישויות המוכרזות והמוקפאות של משרד האוצר האמריקאי ושל משטר הסנקציות הבריטי, בעוד בנק יוניקרדיט נותר מחוץ לרשימות השחורות. המשבר התפרץ ביוני 2023, כאשר העברה שגרתית על סך 1,000 דולר מחשבון האם ביוניקרדיט עוכבה על ידי הבנק הישראלי, ולאחר בדיקות ודרישות להמצאת מסמכים הוחזרו הכספים לרוסיה. ניסיונות נוספים מצד התובעת להפקיד מזומן בסך 13,000 דולר נדחו אף הם מחשש לעקיפת סנקציות.
בתביעה שהגישה משבץ – באמצעות בא כוחה, עו"ד אלי גרביץ – נטען כי סירובו של הבנק הוא סירוב בלתי סביר לקבלת פיקדון כספי במטבע חוץ, בניגוד לחובה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 2(א)(1) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. התובעת טענה כי לא היא, לא אמה ואף לא הבנק המעביר ברוסיה (יוניקרדיט) נתונים לסנקציות בינלאומיות כלשהן. לטענתה, הבנק "המציא" מדרג סנקציות משני ובלתי חוקי על כספים לגיטימיים של אנשים פרטיים נורמטיביים אך ורק משום שהכספים עברו בעבר בבנק מוכרז. עוד הודגש אינטרס ההסתמכות של הלקוחה, לאחר שנים שבהן אושרו העברות דומות ללא כל מחאה מצד הבנק, וכן נטען להתנהלות גורפת, דרקונית וחסרת הנמקה בזמן אמת.
מנגד, בנק מזרחי טפחות – שיוצג בהליך על ידי עו"ד עומר קלנר – עמד על כך שסירובו היה סביר, זהיר ומתחייב מן הדין. הבנק טען כי עליו לציית למדיניות ניהול הסיכונים ולהוראות המפקח על הבנקים בישראל, כדי למנוע היחשפות לסיכוני ציות, סיכונים משפטיים וסיכוני מוניטין חמורים מול מערכת הבנקאות הבינלאומית. לטענת הבנק, התברר מעדותה וממסמכיה של התובעת עצמה כי מקור הכספים בפועל הוא בחשבונה העסקי בבנק אורלסיב המוכרז, וכי חשבון האם ביוניקרדיט שימש למעשה רק כ"צינור" טכני שנועד לטשטש את המקור ולהעביר את הכספים לישראל בעקיפין.
הצדדים הסכימו לנהל את ההליך ללא שמיעת עדים או ראיות, מתוך הנחה כי העובדות אינן שנויות במחלוקת והסוגיה הינה משפטית טהורה. בפסק דינו המנומק סקר השופט רון גולדשטיין את האיזון הנדרש בחוק ובפסיקת בתי המשפט, ובפרט את הלכות בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי בנושא משטרי הסנקציות הזרים. השופט קבע כי אף שהסנקציות הבינלאומיות אינן חלות באופן ישיר בדין הישראלי הפנימי, הבנקים בישראל מחויבים לנהל סיכונים בהתאם להנחיות הרגולטור, וחששם המוצדק להיתפס כמי שמסייעים לעקיפת סנקציות מהווה עילה מוכרת לקיומו של "סירוב סביר".
השופט דחה את הניסיון לבודד את החולייה האחרונה בשרשרת ההעברה וקבע כי מהותם של משטרי סנקציות מסוג הקפאת נכסים מכוונת כלפי רכושו של הגוף המוכרז עצמו. "אילו נתקבלה עמדת התובעת, היה בכוחו של כל לקוח של בנק מוכרז לעקוף את משטר הסנקציות בפעולה טכנית פשוטה: העברת הכספים לחשבון של קרוב משפחה בבנק שאינו מוכרז, ומשם לישראל. תוצאה כזו מרוקנת את משטר הסנקציות מתוכנו", הדגיש בית המשפט. השופט ציין עוד כי שימוש בחשבון של צד שלישי (אף אם מדובר בבן משפחה קרוב) מעורר כשלעצמו נורות אדומות במסגרת דיני איסור הלבנת הון, ללא תלות במניעיו הסובייקטיביים של הלקוח.
בית המשפט דחה גם את טענת ההסתמכות, בנימוק שמשטרי הסנקציות על בנק אורלסיב הוטלו רק במהלך שנת 2022, וכי הבנק כלל לא ידע בעבר שהכספים מגיעים מחשבון באותו מוסד פיננסי. עוד נקבע כי הבנק לא סגר את חשבונה של התובעת ואף לא סירב לקבל כספים ממקורות לגיטימיים אחרים, אלא נקט בצעד מידתי שהתמקד אך ורק בסירוב לקבל כספים ממקור מוכרז זה.
לצד דחיית התביעה, מתח השופט ביקורת לא מבוטלת על התנהלותו המעשית של הבנק בשלביה הראשונים של הפרשה. נקבע כי הבנק החזיר את הכספים בקיץ 2023 מבלי למסור נימוק כתוב וברור בזמן אמת, והתעכב חודשים ארוכים במתן תשובות סדורות לפניותיה של הלקוחה, בניגוד להנחיות המפקח על הבנקים המורות על חובת הנמקה ורגישות מיוחדת ביחס להעברות כספים מרוסיה. פגמים פרוצדורליים אלה, כך הובהר, אינם מאיינים את חוקיות הסירוב המהותי, אך הם הובילו את בית המשפט להחלטה חריגה שלא להטיל על התובעת כל הוצאות משפט.
ת"א 7827-10-24
