בית משפט השלום בתל אביב קבע כי עו"ד ישראלי ששימש "פרזנטור" ושיווק עסקאות "פליפ" בארה"ב, לצד שותפו המנהל חברות זרות, הציגו מצגי כזב למשקיעים, הבטיחו בטוחות פיקטיביות והחזיקו בכספי התמורה במשך שנים; בית המשפט דחה את הניסיונות לחסום את התביעה בתניות שיפוט זר וחייב אותם אישית בהשבת כספי הקרן, פיצוי על עוגמת נפש והוצאות משפט
בית משפט השלום בתל אביב-יפו פרסם ביום 15 בספטמבר 2026 פסק דין נוקב ומקיף המטיל אחריות אישית בנזיקין על עורך דין ישראלי ועל שותפו העסקי הפועל בארה"ב. כבוד השופט רון גולדשטיין קיבל באופן מהותי את תביעתם של בני הזוג אליהו ומלכה לוין, וקבע כי השניים נפלו קורבן למסכת של מצגי שווא, הטעיות ופעולות תרמיתיות במסגרת השקעה לרכישת נכסי מקרקעין והשבחתם (עסקאות "פליפ") בפלורידה.
במסגרת ההליך המשפטי ייצג את התובעים עו"ד אליהו ויצמן. מנגד, את הנתבע 3, עורך הדין, ייצג עו"ד חי הבר, ואילו את החברות האמריקאיות Global Management & Consulting LLC ו-Global Flip, LLC, יחד עם הנתבעים דוד וליאורה טאוזוביץ, ייצגה עו"ד רומי קאופמן. נתבע נוסף, עורך דין אמריקאי ששימש נאמן לכספים – כלל לא התגונן, ופסק דין בהיעדר הגנה שניתן נגדו עוד בדצמבר 2022 נותר על כנו.
ראשיתה של הפרשה בנובמבר 2019, אז חתמו בני הזוג לוין על הסכם התקשרות להשקעת נדל"ן והעבירו לחשבון נאמנות של עורך הדין סך של 220,000 דולר. ההסכם התבסס על מודל עסקי של ביצוע לפחות שתי עסקאות "פליפ" בשנה (הגדרת "שנה ממוצעת" שנקבעה ל-10 עד 14 חודשים), תוך חלוקת רווחים שווה של 50/50 ממכירת הנכסים והשבת הקרן. בינואר 2020 נרכשה דירת קונדומיניום במיאמי בהליך כינוס בסכום של כ-148 אלף דולר, ונרשמה על שם החברה האמריקאית. זמן קצר לאחר מכן פרצה מגפת הקורונה, וההתקשרות בין הצדדים החלה לעלות על שרטון.
באמצעות בנם רפאל, שניהל את הקשר עבורם, ניסו המשקיעים לברר שוב ושוב מה עלה בגורל כספם. לאורך חודשים ארוכים הרגיע אותם עורך הדין בהודעות דוא"ל, תוך שטען כי יתרת הכספים בסך עשרות אלפי דולרים מוחזקת בבטחה בחשבון הנאמנות, כי הנכס מוכן למכירה וכי "אנו לא משכירים נכס לעסקת פליפ". בפועל התברר כי המציאות הייתה שונה בתכלית: מלוא כספי ההשקעה שוחררו מחשבון הנאמנות לחשבונות החברות זמן קצר לאחר הפקדתם וללא כל אישור מהמשקיעים; הנכס מעולם לא נרשם על שם התובעים כפי שהובטח במפורש בחוזה; יתרה מכך, הנכס הושכר מאחורי גבם של המשקיעים; ואיש מהנתבעים לא סיפק דפי חשבון או דיווחים סדורים על ההוצאות והשיפוצים שבוצעו לכאורה.
לאחר מגעים ממושכים ומכתבי התראה, חתמו מנהלי החברות, בני הזוג טאוזוביץ, במאי 2021 על מסמך מסוג "שטר חוב" (Promissory Note) להשבת סך של 225,000 דולר בשני תשלומים. מתוכם שולם ביוני 2021 תשלום ראשון בסך 30,000 דולר בלבד, ואילו התשלום השני בסך 195,000 דולר לא שולם מעולם. בנובמבר 2022 נמכרה הדירה במיאמי והתמורה נטו (כ-223 אלף דולר) הועברה במלואה לחשבונות החברות, אולם חרף הודאתם של הנתבעים בקיומו של החוב, כספם של התובעים המשיך להיות מוחזק בידי הנתבעים במשך שנים ללא השבה.
בפתח פסק הדין דחה השופט גולדשטיין מכל וכל את שורת הטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים לחוסר סמכות שיפוט בינלאומית, פורום בלתי נאות והיעדר יריבות. הנתבעים טענו כי שטר החוב כלל תניית שיפוט ייחודית בניו-יורק שביטלה את ההסכם המקורי. השופט קבע כי מדובר בהתחייבות חד-צדדית של החברות שהתובעים מעולם לא חתמו עליה, וכי ההסכם המחייב הקנה סמכות ייחודית מפורשת לבתי המשפט בתל אביב בכל סכסוך שבין הלקוח לחברה. כמו כן נדחתה טענת הנתבעים להיעדר יריבות אישית, שכן התביעה נסמכה על עילות נזיקיות עצמאיות של תרמית ומצגי שווא.
בבחינת הראיות לגופן מצא בית המשפט "מארג ראייתי בעל אותות מרמה מובהקים". השופט גולדשטיין הצביע על סרטונים פרסומיים שבהם הציג עצמו עורך הדין כ"בעלים ומנכ"ל פעיל" בחברה בעלת ותק של "למעלה מ-33 שנה", לצד הבטחות לתשואות עתק ולבטוחות מלאות. זאת, בעוד שבהליך המשפטי טען אנג'ל כי מעולם לא היה בעלים או בעל תפקיד בחברות, ואילו החברות עצמן התאגדו רק שנים ספורות קודם לכן. עדויות המעורבים חשפו כי עורך הדין שימש למעשה כזרוע השיווקית בישראל, גייס לקוחות וערך חוזים תמורת עמלות וחלוקת רווחים עם שותפו טאוזוביץ, שהגדיר עצמו כ"בעל הבית" של החברות.
בית המשפט קבע כי עורך הדין ודוד טאוזוביץ פעלו בצוותא וביצעו בעצמם את עוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין, ולמצער מצג שווא רשלני: הם ידעו מראש כי מתכונת רכישת הנכס בהליכי מימוש לא תאפשר לרשמו על שם המשקיעים כפי שהתחייבו בחוזה, העבירו כספים מחשבון הנאמנות בחוסר שקיפות, הטעו את המשקיעים בזמן אמת לגבי מצב הכספים והשכרת הנכס, והחזיקו בתמורת המכירה במשך שנים. מנגד, התביעה האישית נגד רעייתו של טאוזוביץ, ליאורה, נדחתה, לאחר שלא הוכחה מעורבותה הפעילה בתרמית ולא ניתן היה לבצע הרמת מסך לגבי חברות זרות ללא הוכחת הדין הזר.
בסוגיית הסעדים נדחתה תביעתם של בני הזוג לתשואה מובטחת של עשרות אחוזים, שכן לשון ההסכם קבעה חלוקת רווחים בפועל בלבד, ורווחי המכירה היו זניחים. עם זאת, נקבע כי על הנתבעים להשיב את מלוא יתרת קרן ההשקעה. בפסיקת פיצוי על נזק לא ממוני ציין בית המשפט את עוגמת הנפש הכבדה, הייאוש והטלטלה שעברו המשקיעים במשך למעלה מחמש שנים מול הבטחות סרק.
בסיכומו של דבר, פסק השופט גולדשטיין כי החברות הנתבעות, יחד עם עורך הדין ודוד טאוזוביץ, ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, יתרת קרן בסך 190,000 דולר ארה"ב (לפי השער היציג מיום 4.11.2022 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין), וכן פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 70,000 ש"ח. בנוסף, חויבו שתי החברות להשיב לתובעים דמי שכירות שנגבו בסך 5,400 דולר. לצד אלה, חויבו הנתבעים 1, 2, 3 ו-5 לשאת בהוצאות המשפט של התובעים בסך 40,000 ש"ח ובשכר טרחת עורך דין בסך 45,000 ש"ח.
ת"א 14445-09-21
