בית משפט השלום בתל אביב קיבל בחלקה תביעה נזיקית שהגישה עורכת דין נגד מחסנאי שעבד עמה בחברה מסחרית; השופט אבי כהן קבע כי השארת חשבון הודעות פתוח במחשב משותף אינה מהווה היתר לחיטוט יזום, מתח ביקורת חריפה על ניסיון הנתבע להתנער מהסדר מותנה פלילי שעליו חתם, אך הפחית מגובה הפיצוי לאחר שהתברר כי התובעת מסרה לו בעבר את סיסמת הגישה ומסרה עדות כוזבת בנקודה זו.
בית משפט השלום בתל אביב–יפו פסק ביום 18 בספטמבר 2026 כי עובד שחדר שוב ושוב לחשבון הוואטסאפ של חברתו לעבודה ממחשב משרדי ישלם לה פיצויים בגין פגיעה חמורה בפרטיותה ובאוטונומיה האישית שלה. פסק הדין, שניתן על ידי השופט אבי כהן, הכריע בתביעה אזרחית שהגישה עורכת הדין נגד עמיתה לשעבר בחברת "דגים לתפארת בע"מ".
במסגרת ההליך יוצגה התובעת על ידי עורכי הדין מוטי פט והילית שלומי קדוש, ואילו הנתבע יוצג על ידי עורך הדין אסף אמון.
פרשת היחסים העכורה החלה כאשר השניים עבדו יחד בחברה – התובעת כמנהלת משרד ואחראית גבייה, והנתבע כמחסנאי. בין הצדדים שררו קשרי עבודה וידידות קרובים, שכללו שימוש בכינויי חיבה בהתכתבויותיהם. עם זאת, במהלך החודשים דצמבר 2021 עד פברואר 2022, ניצל הנתבע משמרות לילה שביצע במקום העבודה, ונכנס דרך דפדפן האינטרנט במחשב המשרדי לחשבון ה-WhatsApp Web של התובעת.
התובעת גילתה את הפעילות, הגישה תלונה למשטרת ישראל, ואף הציגה תיעוד ממצלמות אבטחה של מקום העבודה המוכיח כי הנתבע ישב מול המסך, גלל ועיין בשיחותיה האישיות, לרבות התכתבויות עם חברותיה. בעקבות החקירה הפלילית גובש מול הנתבע בפרקליטות מחוז תל אביב "הסדר מותנה", במסגרתו הודה בעובדות טיוטת כתב אישום שייחסה לו עבירה של חדירה שלא כדין לחומר מחשב, שילם קנס לאוצר המדינה, פיצה את התובעת בסך 10,000 ש"ח ושלח לה מכתב התנצלות אישי.
חרף סגירת התיק הפלילי בהסדר, הגישה התובעת בינואר 2025 תביעה אזרחית נזיקית בסך 200,000 ש"ח מכוח חוק הגנת הפרטיות, בדרישה לפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגין ארבעה אירועי חדירה נפרדים ומתועדים. לטענתה, מעשי הנתבע היוו פגיעה אובססיבית ומכוונת שגרמה לה לטלטלה נפשית עמוקה, עד שנאלצה לעבור לעבודה מרחוק.
מנגד, טען הנתבע בכתב הגנתו ובסיכומיו כי מדובר בתביעת סרק מנופחת שמקורה במסע נקמה אישי עקב יחסים אישיים שלא הבשילו לקשר רומנטי. הוא טען כי לא נחשף לתכנים אישיים, אלא נכנס לחשבון פעמים ספורות מטעמים תפעוליים-מקצועיים בלבד כדי לאתר מספרי טלפון ופרטי לקוחות, וכי אין לייחס משקל להסדר המותנה שעליו חתם. עוד טען כי התובעת נושאת באשם תורם מלא ומכריע בכך שהשאירה את חשבונה מחובר למחשב משותף.
השופט אבי כהן דחה מכל וכל את קו ההגנה של הנתבע. בפסק הדין נקבע כי הוואטסאפ הוא כלי מסרים אישי ולא תוכנת ניהול חשבונות, וכי אין כל בסיס לטענה בדבר צורך מקצועי. בית המשפט הדגיש, בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון בעניין זינגר, כי השארת יישום פרטי או דואר אלקטרוני פתוח במחשב אינה מהווה בשום אופן הסכמה לעיון בתוכנו. חובתו של עובד הנתקל בחשבון פתוח היא לסגור אותו מיד, ולא להתיישב ולחטט בהודעות פרטיות.
השופט מתח ביקורת חריפה על ניסיונו של הנתבע לחזור בו מן ההודאה שמסר בתיק הפלילי ולטעון כי מדובר ב"משקל נוצה". נקבע כי התנערותו של אדם מהסדר מקל – לאחר שכבר נהנה מסגירת התיק ללא רישום פלילי ומסר מכתב התנצלות – מלמדת על חוסר תום לב מובהק וראויה להישקל לחובתו לצורכי הרתעה והוקעה.
לצד קביעת האחריות הנזיקית, הפחית בית המשפט באופן ניכר מסכום התביעה המקורי, והעמיד את סכום הפיצוי על 40,000 ש"ח בלבד.
הנימוק המרכזי להפחתה נגע לסוגיית פרטי הגישה: בעוד שהתובעת הצהירה נחרצות בכתב התביעה ובשני תצהירים נפרדים כי מעולם לא מסרה לנתבע את סיסמת המחשב שלה, הציג הנתבע התכתבות ישנה שבה העבירה לו את הסיסמה במפורש. בחקירתה הנגדית נאלצה התובעת להודות בכך, אך בהמשך שבה וטענה בסיכומיה כי לא מסרה הרשאה.
השופט קבע בחומרה כי גרסת התובעת קרסה לחלוטין ועלתה כדי מסירת עדות שקר, עניין חמור שבעתיים בהתחשב בהיותה עורכת דין. מאחר שהתובעת עצמה מסרה בעבר את פרטי הגישה, נקבע כי עצמת הפגיעה מופחתת ביחס לחדירה שבוצעה באמצעות פריצה טכנולוגית מתוחכמת. כמו כן, נדחתה הטענה כי הנתבע פעל "בכוונה לפגוע" במובן הסעיף המאפשר כפל פיצוי, שכן לא הוכח שהתכוון להפיץ את המידע או לסחוט את התובעת, אלא פעל מסקרנות גרידא.
בית המשפט מתח ביקורת גם על האופן שבו ניהלו שני הצדדים את ההליך, תוך הצפת בית המשפט בבקשות סרק והטלת הכבדה מיותרת.
בסופו של דבר, חויב הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בסך 40,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מינואר 2025, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח. כמו כן הורה בית המשפט על גריסת תצלומי גוף של התובעת שהנתבע צירף להליך.
ת"א (שלום ת"א) 41372-01-25
