מיזם השיפוצים על חוף הים בבת ים התרסק – תביעת המיליונים נדחתה לחלוטין

קבלן ויזם ששיפץ מבנה ומזנון בחוף "סי-פאלאס" תבע כ-2.2 מיליון ש"ח מהיורשות בעילות חוזיות ובעשיית עושר ולא במשפט; בית משפט השלום קבע כי מעולם לא נכרת הסכם מחייב, השיפוץ בגג היה בלתי חוקי, לא הוכחו עלויות בפועל – והנתבעות פטורות מכל השבה.

בית משפט השלום בבת ים, מפי כבוד השופטת מיטל בן בסט, דחה במלואה תביעה כספית רחבת היקף שהגישו איש העסקים והקבלן ירון סקילי וחברת הבנייה שבבעלותו, י.ס. פרוייקטים עמית בע"מ, נגד היורשות טובה ברדה וליאת בגם. התובעים דרשו פיצוי והשבה בסך כולל של כ-2.2 מיליון ש"ח בגין עבודות שיפוץ מקיפות שביצעו במבנה מוזנח על קו החוף, וכן בגין אובדן רווחים נטען ממיזם משותף שירד לטמיון.

פסק הדין המפורט, שניתן ביום 17 בספטמבר 2026 חותם סכסוך יצרי וסבוך סביב נכס היסטורי הידוע כמבנה דו-קומתי בחוף "סי-פאלאס" בבת ים, הכולל מזנון בקומת הקרקע ושתי יחידות דיור בקומה העליונה. בהליך ייצגה את התובעים עו"ד מיכל יקר-עזרא, ואילו את הנתבעות ייצג עו"ד גיל-עד זגר.

הנכס המדובר סבל במשך עשרות שנים ממעשי פלישה וונדליזם חוזרים ונשנים, בין היתר מצד פולש מוכר בשם חייקו אביגזר. לאחר מאבקים משפטיים ממושכים שהביאו לפינוי הפולשים בסוף שנת 2020, פנו היורשות של המנוח שלום ברדה ז"ל אל סקילי בבקשה לסייע בשמירה על המבנה. הקשר נוצר בין היתר מאחר שאחותה של הנתבעת 2 הועסקה כמנהלת משרד אצל סקילי.

הצדדים הגיעו להבנות עקרוניות בעל פה, לפיהן סקילי ישכור שירותי שמירה רצופים, ישפץ את המבנה ויפעיל אותו באופן זמני, במטרה להשביח את הנכס, למנוע פלישות חוזרות ולהשיא את התמורה בעת מכירה עתידית או בעת קבלת פיצויי פינוי מעיריית בת ים. במהלך שנת 2021 ביצע סקילי עבודות שיפוץ נרחבות. ואולם, המגעים להעלות את ההסכמות על הכתב עלו על שרטון בעקבות פערים עמוקים בנושאי הליבה: בעוד שהנתבעות עמדו על שנת הרצה אחת וללא החזר השקעה מהתזרים, סקילי דרש תקופת הפעלה ממושכת של עד 20 שנה והחזר מלא של השקעותיו בראש ובראשונה.

היחסים התפוצצו סופית כאשר הנתבעות גילו כי סקילי חתם מאחורי גבן על הסכם שכירות להפעלת המזנון עם מר חיים לטיף – אשר התברר כחתנו של אותו פולש מיתולוגי, חייקו. בעקבות זאת, נקטו הנתבעות בהליכים משפטיים וזכו בצו לפינוי המושכר, אשר הפך לחלוט. במקביל, הפעלת המזנון ללא רישיון עסק כדין גררה הוצאת צו סגירה מנהלי על ידי הרשויות.

בתביעתם טענו סקילי והחברה כי הצדדים התקשרו בעסקה יזמית ובשותפות עסקית לכל דבר ועניין, תוך הסתמכות מלאה על מצגי הנתבעות. לטענתם, הם השקיעו ממיטב כספם ומשאביהם בפינוי טונות של פסולת, החלפת תשתיות אינסטלציה וחשמל, נטיעת שדרת דקלים והכשרת המקום. סקילי טען כי הנתבעות נהגו בחוסר תום לב קיצוני כאשר המתינו להשלמת השיפוץ ואז נסוגו מההבנות כדי לנשל אותו מהשקעותיו. התובעים עתרו להשבת סך של 1,721,782 ש"ח בגין עלויות השיפוץ בהסתמך על חוות דעת כמאי, ובנוסף דרשו 480,000 ש"ח בגין אובדן רווחים והכנסות.

מנגד, טענו הנתבעות באמצעות בא כוחן כי פסק הדין החלוט שניתן בהליך הפינוי יצר השתק פלוגתא הקובע מפורשות שלא נכרת כל חוזה בין הצדדים, ומכאן שנשללת כל עילה חוזית לפיצויים או לאובדן רווחים. לגופו של עניין, טענו הנתבעות כי ההסכמה הייתה לשיפוץ קוסמטי וקל בלבד של המזנון, וכי סקילי פעל על דעת עצמו ובנה ללא היתר יחידות מגורים על הגג – ביודעו כי רובץ עליהן צו הריסה פלילי. עוד הדגישו כי סקילי לא הציג ולו קבלה או חשבונית אחת להוכחת הוצאותיו, שלשל לכיסו את כל דמי השכירות מהשוכר לטיף במשך למעלה משלוש שנים, והותיר אותן עם נכס סגור בצו מנהלי שאינו מניב להן כל תועלת.

השופטת בן בסט קבעה תחילה כי קביעותיו של פסק הדין בתביעת הפינוי אכן מקימות "השתק פלוגתא" חלוט, השולל קיומו של חוזה מחייב בין הצדדים, וחוסם לחלוטין את העילות החוזיות ואת הדרישה לפיצויי קיום ואובדן רווחים. כמו כן נדחתה הטענה לחוסר תום לב במשא ומתן, לאחר שנקבע כי פרישת הנתבעות הייתה לגיטימית ומוצדקת על רקע משבר האמון החריף, הפערים המסחריים והכנסת קרוב משפחתו של הפולש למבנה.

בית המשפט בחן לעומק את המסלול החלופי – דיני עשיית עושר ולא במשפט – ודחה אף אותו:

1. היעדר הוכחת טובת הנאה או השבחה: נקבע כי התובעים לא הוכיחו עליית ערך של הנכס באמצעות שמאות מקרקעין משווה. יתרה מזאת, חברת הבעלים הרשומה של הקרקע אף שיגרה מכתבי התראה השוללים את זכויות היורשות בנכס.

2. אי חוקיות העבודות על הגג: עבודות הבינוי המאסיביות בגג בוצעו תוך מודעות מלאה לקיומו של צו הריסה שיפוטי, ועל פי הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", אין לפסוק בגינן כל שכר או השבה.

3. מחדלים ראייתיים כבדים: התובעים, שהציגו עצמם כאנשי מקצוע בתחום הבנייה, לא הציגו שום חשבונית, קבלה או כרטיס הנהלת חשבונות על הוצאותיהם, אלא הסתמכו על חוות דעת תיאורטית של כמאי שנערכה ארבע שנים לאחר מכן, ללא יכולת להפריד בין הבנייה הלא חוקית לשיפוץ המזנון. בנוסף התברר כי השוכר עצמו השקיע עשרות אלפי שקלים בתשתיות, והתובעים נמנעו מלהזמין עדים קריטיים לעדות. בנסיבות אלה נקבע כי אין מקום לביצוע "אומדן שיפוטי" במקום שבו התובע התרשל בהבאת הראיות הטובות ביותר.

4. פטור מלא מחובת ההשבה: השופטת קבעה כי גם אילו הוכח שיעור השקעה מסוים, נסיבות העניין מצדיקות לפטור את הנתבעות מכל חובת תשלום מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. סקילי לקח סיכון עסקי מודע, פעל מתוך אינטרס אישי להפקת רווחים, גרף לבדו את דמי השכירות לאורך תקופה ממושכת, והותיר את הנתבעות מול שוקת שבורה כשהמזנון נסגר בצו שיפוטי-מנהלי בעקבות הפעלה בלתי חוקית.

בסיכומו של דבר דחה בית המשפט את התביעה כולה, וחייב את סקילי וחברתו לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך 20,000 ש"ח לטובה ברדה ו-15,000 ש"ח לליאת בגם.

ת"א 62399-12-22