ביהמ"ש חייב בעל שליטה בחובות הארנונה של החברה, אך הגביל את סכום החיוב
השופט משה בר-עם קבע כי ניתן לחייב בעל שליטה בחוב ארנונה של חברה שחדלה לפעול, מכוח "חזקת ההברחה". עם זאת, הגבייה הוגבלה לשווי נכסי החברה במועד הפסקת פעילותה, ולא למלוא גובה החוב שעמד על למעלה מ-5.5 מיליון שקלים.
בפסק דין מרתק, קבע (2.7.24) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה בר-עם, כי בעל שליטה בחברה פרטית יישא באחריות אישית לחובות הארנונה של החברה שהפסיקה את פעילותה. עם זאת, בית המשפט הגביל את יכולת הגבייה של העירייה לשווי הנכסים שהיו לחברה בעת סגירתה, ולא אישר את גביית מלוא החוב. הנתבע חויב לשלם לעיריית ירושלים סך של 1,089,473 ש"ח.
התביעה הוגשה על ידי עיריית ירושלים, נגד אריה יוסף לנגרמן, שהיה בעל השליטה היחיד בחברת "עילית השכרת ציוד לאירועים בע"מ". החברה החזיקה בנכס באזור התעשייה עטרות בירושלים והפסיקה את פעילותה בשנת 2017, כשהיא מותירה אחריה חוב ארנונה שתפח לסך של 5,509,544 ש"ח. פסק דין בהיעדר הגנה כבר ניתן נגד החברה עצמה באוקטובר 2020.
טענתה המרכזית של העירייה, כפי שהוגשה נגד לנגרמן, התבססה על "חזקת ההברחה". מדובר בעיקרון משפטי המעוגן בפקודת מס הכנסה, אשר קובע כי כאשר חברה מפסיקה את פעילותה מבלי לשלם חוב מס סופי, קמה חזקה שנכסיה הועברו לבעל השליטה ללא תמורה. חוק ההסדרים מאפשר להחיל חזקה זו גם על חובות ארנונה לרשות מקומית. משמעות הדבר היא הרמת מסך ההתאגדות וחיוב אישי של בעל השליטה בחובות החברה.
הנתבע, הכחיש כי קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה. לטענתו, נכסי החברה נמכרו, והתמורה שימשה לתשלום חובות לספקים ועובדים. הוא אף טען כי הזריק כספים מכיסו האישי כדי לכסות את חובותיה.
במהלך המשפט, ובהסכמת הצדדים, מונה רואה החשבון החוקר פרופ' זיו רייך כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה התבקש לבדוק את מצבת נכסי החברה במועד הפסקת פעילותה ולקבוע האם נכסים כלשהם הועברו לנתבע ללא תמורה. בחוות דעתו המתוקנת, העמיד המומחה את שווי הנכסים שהועברו לנתבע, ללא תמורה מלאה או חלקית, על סך של 1,761,549 ש"ח. המומחה הבהיר כי קביעותיו נובעות מקושי ראייתי בשיוך כספים שהתקבלו ומהיעדר אסמכתאות מספקות לכך שחובות לקוחות מסוימים היו אכן "אבודים".
השופט בר-עם אימץ את עיקרי חוות דעתו של המומחה וקבע כי הנתבע לא הצליח לסתור את "חזקת ההברחה". נקבע כי על בעל השליטה הנטל להוכיח כי לא קיבל טובות הנאה או נכסים מהחברה, במיוחד כאשר לא פעל לגביית חובות שהיוו חלק מנכסיה. עם זאת, השופט דן בסוגיה משפטית שטרם הוכרעה בבית המשפט העליון: האם החיוב האישי הוא על מלוא חוב הארנונה, או שהוא מוגבל לשווי הנכסים שהוברחו. השופט בחר בגישה המצמצמת וקבע כי יש להגביל את יכולת הגבייה של העירייה לשווי הנכסים שהיו לחברה ערב הפסקת פעילותה.
לאחר ניתוח הראיות וחוות דעת המומחה, העמיד בית המשפט את שווי נכסי החברה, שלגביהם לא הרים הנתבע את נטל הראיה, על סך של 1,089,473 ש"ח, וחייב אותו לשלם סכום זה לעירייה. בנוסף, חויב הנתבע בהוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח.
