צדק היסטורי: ביהמ"ש קבע כי יורשי הרב סנקביץ הם בעלי קרקע יקרת ערך בירושלים
לאחר מאבק משפטי, השופט רם וינוגרד קיבל את תביעת היורשים והורה לרשם המקרקעין לתקן רישום מתקופת המנדט; פסק הדין התבסס על מארג ראיות נסיבתיות, בהן דרכון ישן, מכתבים בכתב יד ותיק רכישה של קרקע אחרת, שהוכיחו כי "יעקב הניג סנקביץ" הרשום בפנקסים הוא למעשה הרב יעקב חנוך סנקביץ ז"ל.
בפסק דין מרתק שניתן ב-2 באפריל 2023, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי יורשיו של הרב יעקב חנוך סנקביץ ז"ל הם הבעלים החוקיים של חלקת מקרקעין ברחוב משה קול בירושלים, וזאת על אף שהשם הרשום בפנקס הזכויות, "יעקב הניג סנקביץ", שונה משמו של מורישם, וחרף היעדר מסמכי רכישה מקוריים. השופט רם וינוגרד קיבל את התביעה במלואה והורה ללשכת רישום המקרקעין להוסיף את מספר תעודת הזהות של המנוח לרישום, ובכך להכיר רשמית בבעלות המשפחה על הנכס.
עניינה של התביעה הוא בזיהויו של בעל הזכויות ב-740/10002 מחלקה 206 בגוש 30337. ברישומי המקרקעין, שבוצעו במקור בשנת 1956, נרשם אדם בשם "יעקב הניג סנקביץ" כבעלים, ללא מספר זיהוי כלשהו. התובעים, יורשיו של הרב יעקב חנוך סנקביץ, טענו כי מדובר במורישם, אשר רכש קרקעות בארץ ישראל בשנות ה-20 של המאה הקודמת בעידודו של האדמו"ר מגור. בת המנוח אף העידה כי בילדותה נהגה לבקר עם אמה באזור בית הכרם, שם סיפרה לה האם כי אביה רכש קרקע.
הקושי המרכזי שעמד בפני המשפחה היה היעדר מסמכים מקוריים המעידים על הרכישה. לשכת רישום המקרקעין (הנתבעת) טענה כי הראיות שהוצגו תחילה אינן מספיקות כדי להוכיח את הקשר בין המנוח לבעלים הרשום. בנוסף, בשל הליכי פרצלציה ואיחוד חלקות שעבר הנכס לאורך השנים, לא ניתן היה לאתר את מסמכי הרישום המקוריים בארכיונים.
במהלך ההליך המשפטי, ובהתאם לדרישת בית המשפט, הציגו התובעים, מארג של ראיות נסיבתיות שיצרו יחד תמונה שלמה ומשכנעת. בין היתר, הוצגו דרכונו המקורי של המנוח ו"תעודת מסע" משנת 1954, בהם נרשם שמו בתעתיקים שונים כמו "הרב יעקב העניק סנקביטש" ו"יעקב העניך סנקביטש". כמו כן, הוצגו מכתבים משנת 1936 עליהם חתם המנוח בכתב ידו בתעתיק יידישאי של שמו.
ראיה מכרעת נוספת הגיעה מתיק רכישה של קרקע אחרת שרכש המנוח בכפר ליפתא. במסמכים הנוגעים לקרקע זו, שנרכשה בשנת 1933, נרשם שמו של הרוכש כ"יעקב העניך סנקוביץ". התובעים הוכיחו כי לשכת רישום המקרקעין כבר הכירה בעבר במנוח כבעלים של אותה חלקה בליפתא, והוסיפה את מספר הזהות שלו לרישום. יתרה מכך, דרישת מס שנשלחה למנוח בשנת 1956 בנוגע לחלקה בליפתא, נשלחה לכתובתו ברחוב יוסף הנשיא 14 בירושלים – כתובת שמגוריו בה הוכחה באמצעות אישור מרשות האוכלוסין ועדותה של בתו.
השופט וינוגרד קבע כי "מארג הראיות מצביע על כך שהמנוח עשה שימוש בתעתיקים רבים של שמו" , וכי השם "הניג" הרשום בפנקס אינו אלא שיבוש או תעתיק נוסף של שמו הפרטי העברי, חנוך. הוא הוסיף כי העובדה שהמנוח הוכר כבעלים של קרקע אחרת תחת שם דומה, יחד עם הזיקה לכתובת המגורים, וכן העובדה שבמשך עשרות שנים איש לא טען לבעלות על הנכס, מחזקות את מסקנתו. לאור כל אלה, קיבל השופט את התביעה והורה על תיקון הרישום.
ת"א 10851-07-22
