ביהמ"ש: החזיקו בנכס כ-100 שנה, אך הוא אינו שלהם
משפחת פינק, שהתגוררה בנכס מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת, הפסידה בתביעתה לקבוע את בעלותה עליו. השופטת תמר בר-אשר קבעה כי מדובר ב"נכס עזוב" וכי צווי הניהול שהוצאו לאפוטרופוס הכללי יוותרו על כנם.
בפסק דין תקדימי ומנומק, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את תביעתם של יוסף וישראל פינק, אב ובנו, להכיר בזכויותיהם בבית מגורים ומגרש צמוד בירושלים, נכס בו הם ומשפחתם מחזיקים ומתגוררים קרוב למאה שנה. פסק הדין, שניתן ב-15 במרץ 2023 על ידי כבוד השופטת תמר בר-אשר, קובע כי חרף השנים הרבות, המשפחה לא הצליחה להוכיח כל זכות קניינית בנכס, וכי הוא ימשיך להיות מנוהל על ידי האפוטרופוס הכללי כ"נכס עזוב".
הסאגה המשפטית החלה כאשר משפחת פינק ביקשה להסדיר את רישום הנכס על שמה. לטענתם, סב המשפחה, ישראל פינק ז"ל, קיבל את הנכס במתנה בסביבות שנת 1929 מזוג יהודי בשם ר', שהיו חבריו וביקשו להבטיח שהנכס יישאר בידיים יהודיות. מאז ועד היום, טענו, הם נהגו בנכס מנהג בעלים, השקיעו בו כספים רבים לשיפוצו ואחזקתו, ואף קראו לתובע, יוסף, על שמו של בעל הנכס המקורי כאות לחברות בין המשפחות.
מנגד, האפוטרופוס הכללי הציג תמונה שונה לחלוטין. חקירה מקיפה שניהל העלתה כי הנכס נרכש בשנת 1925 על ידי בני הזוג ר' , אשר הותירו אחריהם צוואה מפורשת לפיה הנכס יועבר לארבעת ילדיהם ולצאצאיהם "עד סוף כל הדורות בתנאי שלא יימכר ולא יגאל ולא יתמשכן לעולם". עוד התברר כי לאחר מות בני הזוג, בתם רבקה, שהתגוררה בארה"ב, חתמה על ייפוי כוח לסב המשפחה, ישראל פינק, על מנת שינהל עבורה את הנכס, ישכיר אותו ויעביר אליה את הכספים. מסמכים מהעירייה וממס רכוש לאורך השנים תמכו בגרסה זו, והציגו את ישראל פינק כמי שפועל מטעם רבקה, בעלת הנכס.
השופטת בר-אשר דחתה אחת לאחת את טענותיהם החלופיות של התובעים. טענת המתנה נדחתה בהיעדר כל ראיה, ונקבע כי היא עומדת בסתירה מוחלטת לצוואתם של בני הזוג ר' ולייפוי הכוח שניתן לסב. גם טענת ההתיישנות מכוח "חזקה נוגדת" נדחתה. השופטת קבעה כי החזקה בנכס החלה בהסכמה וברשות, ומעולם לא הפכה ל"נוגדת" – כלומר, כזו המתריסה כנגד זכויות הבעלים. "במצב שבו בעלי הנכס או יורשיהם אינם יודעים על החזקה בנכס, ממילא לא ניתן לומר כי מתקיימת חזקה נוגדת", נכתב בפסק הדין.
יתרה מכך, בית המשפט מתח ביקורת על התנהלות התובעים, אשר הסתירו במשך שנים את קיומם של מכתבים מנכדם של הבעלים המקוריים, שיצר עמם קשר בשנות ה-90. כמו כן, צוין כי גרסתם העובדתית השתנתה באופן מהותי מאז החלו בהליכים המשפטיים, מה שפגע באמינותם.
לבסוף, נדחו גם טענותיהם החלופיות למעמד של "בר רשות בלתי הדירה" או "דיירות מוגנת", בנימוק שלא הוכחו התנאים לכך. משכך, קבע בית המשפט כי הנכס הוא אכן "נכס עזוב" כהגדרתו בחוק, שכן בעליו הרשומים נפטרו, לא כל יורשיהם אותרו, ואין מי שרשאי ומסוגל לנהל אותו. התביעה העיקרית של המשפחה נדחתה, והאפוטרופוס הכללי ימשיך לנהל את הנכס עד לאיתור כלל היורשים. תביעתו הנגדית של האפוטרופוס לחייב את המשפחה בתשלום דמי שימוש תידון בנפרד.
ת"א 69833-06-20
