קרב הירושה על דירת היוקרה: בית המשפט הכריע בסכסוך המתנה וההלוואה
השופטת חנה קיציס קבעה כי ההוצאות הנלוות לרכישת הדירה ייחשבו כחלק מהמתנה ולא מההלוואה, ובכך הפחיתה משמעותית את הסכום שעל מקבלי המתנה להשיב לעיזבון. פסק הדין ניתן לאחר שהצדדים הגיעו להסדר פשרה, אך הותירו את ההכרעה בסוגיות הכספיות לבית המשפט.
בפסק דין שניתן ב-22 באפריל 2025 , הכריעה סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת חנה קיציס , במחלוקות הכספיות שנותרו בליבו של סכסוך ירושה מורכב סביב דירה בתל אביב. פסק הדין חתם מאבק משפטי בין בני משפחת ניר מילס לבין מנהל עיזבונה של המנוחה סהר מינטקביץ ז"ל, וסבב סביב פרשנות מערכת הסכמים ייחודית שכללה הלוואה, נאמנות ומתנה.
הפרשה החלה ב-17 באפריל 2022, כאשר המנוחה חתמה על שלושה הסכמים עם התובעים – ליהיא, הילה ואורן ניר מילס. במסגרתם, המנוחה רכשה עבורם בנאמנות דירה ברחוב ביל"ו בתל אביב. לשם כך, היא העניקה להם הלוואה בסך 1.8 מיליון שקלים, ובנוסף התחייבה להעניק להם במתנה סכום של 1.5 מיליון שקלים וכל סכום נוסף שיידרש לרכישת הדירה והוצאותיה הנלוות.
אחד הסעיפים המכריעים בהסכם המתנה קבע כי במקרה שהמנוחה תלך לעולמה לפני "המועד הקובע" (שנקבע ל-2032), מועד פטירתה ייחשב כמועד הקובע, והמתנה תהפוך לסופית ובלתי חוזרת. המנוחה נפטרה ב-8 במרץ 2024 , ולמרות ההסכם, מנהל העיזבון, גדעון מינטקביץ, דחה את דרישת התובעים, להעביר את הדירה על שמם. מנהל העיזבון טען בין היתר כי הסכם המתנה נוגד את חוק הירושה וכי חל "שינוי נסיבות מהותי" עקב פטירתה המוקדמת של המנוחה, שהותירה אחריה בת קטינה עם צרכים מיוחדים.
בעקבות הגשת התביעה באוקטובר 2024 , הצדדים הגיעו להסדר פשרה באפריל 2025. במסגרת ההסדר הוסכם כי התובעים יוכלו למכור את הדירה, להשיב את ההלוואה לעיזבון ולקבל את היתרה, או לפרוע את ההלוואה ממקורותיהם ולקבל את הדירה. עם זאת, הצדדים לא הסכימו על גובה סכום ההלוואה שיש להשיב, והותירו סוגיה זו להכרעת בית המשפט.
לטענת העיזבון, לסכום ההלוואה הבסיסי (1.8 מיליון שקלים) יש להוסיף הוצאות נלוות כמו מס רכישה, שיפוץ ושכר טרחת עורך דין, בסך כולל של מאות אלפי שקלים. מנגד, התובעים טענו כי סכום ההלוואה עומד על 1.8 מיליון שקלים בלבד, כפי שנקבע בהסכם.
השופטת קיציס קיבלה את עמדת התובעים בסוגיה זו. היא קבעה כי יש לפרש את כלל ההסכמים כמערכת אינטגרטיבית אחת. היא ציינה שבהסכם המתנה, שנחתם לאחר הסכם ההלוואה, הבהירה המנוחה במפורש את כוונתה לממן את "כל התמורה… ושאר התשלומים והחיובים הנלווים". בכך, קבעה השופטת, "הבהירה שהיא אינה רואה בהוצאות הנלוות כחלק מן ההלוואה" , ועל כן יש לראות בהן חלק מהמתנה. לפיכך, נקבע כי סכום ההלוואה המקורי עומד על 1,800,000 שקלים בלבד.
עם זאת, השופטת דחתה את טענות התובעים בנוגע למועדי חישוב הפרשי ההצמדה והריבית על ההלוואה. הם ביקשו לקבוע תאריך סיום מוקדם לחישוב, בטענה שמנהל העיזבון מנע מהם להחזיר את ההלוואה כשסירב להעביר את הדירה. השופטת קבעה כי התובעים מעולם לא הודיעו על רצונם לפרוע את ההלוואה באופן מיידי באמצעות מכירת הדירה, וכי התנהלותם הראתה כוונה להמשיך לפרוע אותה באמצעות דמי שכירות, כפי שהוסכם במקור.
בסיום פסק הדין, ניתן תוקף להסכם הפשרה, והוחלט לחייב את העיזבון בהוצאות התובעים בסך 20,000 שקלים.
ת"א 49720-10-24
