העליון הפך החלטה תקדימית: הבטחה שלטונית מלפני 40 שנה למתן קרקע חלופית בוטלה
בפסק דין עקרוני, קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה וקבע כי יורשי בעלי קרקעות שהופקעו בג'וליס בשנות ה-70 אינם זכאים לקרקע חלופית, למרות הבטחה שניתנה להם לכאורה על ידי מנהל מינהל מקרקעי ישראל דאז. הנשיא עמית: "לא ניתנה הבטחה מפורשת וחד-משמעית, אלא הצהרת כוונות כללית בלבד"
בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, וביטל קביעה תקדימית שחייבה את רשות מקרקעי ישראל להקצות קרקע חלופית ליורשי משפחת נבואני מהכפר ג'וליס, כפיצוי על קרקעות שהופקעו מהם בשנת 1976. בפסק הדין, שניתן ב-10 במרץ 2025, קבע הרכב בראשות הנשיא יצחק עמית ובהסכמת השופטים עופר גרוסקופף וגילה כנפי-שטייניץ, כי מה שהוצג כ"הבטחה מנהלית" מחייבת היה למעשה רק שלב במשא ומתן, וכי גם אם ניתנה הבטחה, הרשות הייתה רשאית לחזור בה בשל שינוי מדיניות מהותי שנובע מהמחסור בקרקעות ציבוריות.
הפרשה החלה בהפקעת שטח של כ-2,069 דונם מאדמות הכפר ג'וליס בשנת 1976. במסגרת דיונים שנערכו עם בעלי הקרקעות, התקיימה בשנת 1978 ישיבה בהשתתפות מנהל מינהל מקרקעי ישראל דאז, אשר במהלכה, לטענת המשיכים, ניתנה למורישם, ג'מיל נבואני ז"ל, שכיהן כראש המועצה, הבטחה שלטונית כי יפוצה בקרקע חלופית. הבטחה זו לא מומשה במשך עשרות שנים, ובשנת 2017 הגישו יורשיו תביעה לאכיפתה.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, וקבע כי אכן ניתנה הבטחה מינהלית מחייבת. השופט אמיר טובי קבע כי ההבטחה הייתה ברורה ומסוימת דיה, ניתנה על ידי גורם מוסמך שהתכוון להקנות לה תוקף משפטי, וכי שינוי המדיניות של המינהל לאורך השנים אינו מהווה צידוק מספק כדי לחזור מההבטחה.
אולם, בית המשפט העליון הפך את ההחלטה על פיה. הנשיא עמית, שכתב את פסק הדין המרכזי, ניתח את התנאים המחמירים שנקבעו בפסיקה להכרה בתוקפה של הבטחה מנהלית, וקבע כי הם אינם מתקיימים במקרה זה. ראשית, נקבע כי עיון בפרוטוקול הישיבה מ-1978 ובמכתבים שנשלחו אחריה מעלה כי לא דובר בהבטחה סופית, אלא ב"הצהרת כוונות כללית" במסגרת משא ומתן. ההצעה הותנתה בהסכמת התושבים, שמעולם לא ניתנה באופן סופי, והייתה חסרה פרטים מהותיים כמו מיקום וגודל הקרקע החלופית.
שנית, וחשוב מכך, נקבע כי גם אם נאמרו הדברים, למנהל המנהל דאז כלל לא הייתה סמכות חוקית להבטיח עסקת חליפין בסדר גודל כזה ללא אישור מועצת מקרקעי ישראל, אישור שמעולם לא התבקש או ניתן. "מקורה של הסמכות חייב להימצא על פי דין, וזאת בשל עיקרון חוקיות המנהל", הדגיש הנשיא עמית.
לבסוף, קבע בית המשפט כי גם אם הייתה ניתנת הבטחה מחייבת, המדינה הייתה רשאית לחזור בה. הנשיא ציין כי המחסור הגובר בקרקעות ציבוריות, שהוביל לשינוי מדיניות רשמי במנהל כבר בשנת 2004, מהווה "צידוק חוקי" המצדיק חזרה מהבטחה ישנה, שכן האינטרס הציבורי בניהול מושכל של משאב הקרקע גובר על אינטרס ההסתמכות של הפרט.
עם זאת, פסק הדין הבהיר כי ביטול הזכאות לקרקע חלופית אינו שולל את זכותם של היורשים לפיצוי כספי. המדינה עצמה הצהירה כי אינה טוענת להתיישנות התביעה לפיצוי כספי. לפיכך, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע בגובה הפיצוי הכספי המגיע למשפחת נבואני בגין ההפקעה.
ע"א 6678/20
