פסק דין תקדימי: חברת בנייה חויבה לשלם 2.5 מיליון ש"ח דמי תיווך על פרויקט שלא ביצעה
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי חברת "א.מ.ש.ה. בוני הבירה" תשלם את מלוא העמלה לעו"ד אשר ברק ולחברת "מאיר ווגשל גלובל גרופ", למרות שחברה אחרת זכתה לבסוף בחוזה הבנייה. השופט דוד זילר ביסס את החלטתו על "שורת ההיגיון העסקי" וקבע כי החברה קיבלה "תמורה כלשהי" עבור תרומתה להשגת הפרויקט, מה שהפעיל את חובת התשלום על פי ההסכם.
בפסק דין שניתן ב-4 בספטמבר 2025 בבית המשפט המחוזי בירושלים, קבע כבוד השופט דוד זילר כי על חברת הבנייה "א.מ.ש.ה. בוני הבירה מגדלי בניה בע"מ" לשלם סכום של 2,500,000 ש"ח לעורך הדין אשר ברק ולאיש העסקים מאיר וגשל. פסק הדין ניתן במסגרת תביעה שהגישו השניים בגין הפרת הסכם עמלה, שנחתם בקשר לפרויקט בנייה רחב היקף של 146 יחידות דיור בביתר עילית.
תחילתה של הפרשה בהסכם שנחתם ב-29 באוקטובר 2017 בין ברק ווגשל לבין חברת א.מ.ש.ה., שבבעלות איאד משהור. על פי ההסכם, התובעים היו זכאים לעמלה בסך 3 מיליון ש"ח עבור סיועם בהתקשרות של החברה הנתבעת עם עמותה לטובת ביצוע הפרויקט. הבעיה המרכזית שעמדה בפני הצדדים הייתה העובדה שלחברת א.מ.ש.ה. היה סיווג קבלני ג/4 בלבד, בעוד שהפרויקט דרש סיווג של ג/5. בשל כך, הצדדים צפו מראש כי חברה אחרת, בעלת הסיווג הנדרש, היא שתידרש לחתום על החוזה מול העמותה, כאשר חברת "שייקה אלה בע"מ" סומנה כמועמדת המובילה לכך.
כדי להבטיח את זכאותם לעמלה בכל תרחיש, נוסח ההסכם באופן רחב וקבע כי התשלום יבוצע גם אם החוזה עם העמותה ייחתם על ידי "צד שלישי כלשהו" שאיתו חברת א.מ.ש.ה. קשורה בהסכמים, ושבמסגרתם היא מקבלת "תמורה כלשהי". ואכן, במרץ 2018 נחתם הסכם לביצוע הפרויקט בין העמותה לבין חברת שייקה אלה. בעקבות זאת, דרשו התובעים את עמלתם. חברת א.מ.ש.ה. העבירה להם 10 שיקים של חברת שייקה אלה, בסך כולל של מיליון שקלים, אך רק חמישה מהם, בסך 500,000 ש"ח, נפרעו לפני שחברת שייקה אלה נקלעה להליכי חדלות פירעון באוקטובר 2019. משלא שולמה יתרת העמלה, הוגשה התביעה לבית המשפט.
חברת א.מ.ש.ה. טענה להגנתה כי הכוונה המקורית הייתה שהיא תשמש כקבלן משנה של שייקה אלה, אך בסופו של דבר, שייקה אלה בחרה בקבלן משנה אחר ("מידה טובה בניה והנדסה בע"מ"). לטענתה, היא לא הייתה מעורבת כלל בביצוע הפרויקט, לא קיבלה ממנו כל תשלום, ולכן אינה חבה בתשלום העמלה. את העברת השיקים בסך מיליון שקלים הסבירה כפיצוי שקיבלה משייקה אלה על כך שלא נשכרה לבצע את העבודה, וכמחווה של רצון טוב כלפי התובעים.
השופט זילר דחה את טענות הנתבעת באופן נחרץ, וקבע כי התקיימו התנאים המחייבים אותה בתשלום העמלה. ראשית, קבע השופט כי לתובעים הייתה תרומה "מרכזית" ו"מכריעה" להתקשרות בין שייקה אלה לעמותה. קביעה זו התבססה, בין היתר, על עדותו של יו"ר העמותה, שהצהיר כי בחר בשייקה אלה בשל המלצת התובעים וההבנה שא.מ.ש.ה. תהיה הקבלן בפועל. בנוסף, איאד משהור, בעלי הנתבעת, הודה בעצמו בעדותו כי הרגיש שהוא זה ש"הביא" את הפרויקט לשייקה אלה.
עיקר פסק הדין התמקד בניתוח השאלה האם הנתבעת קיבלה "תמורה כלשהי" משייקה אלה, כנדרש בסעיף הרביעי בהסכם. השופט מצא מספר ראיות נסיבתיות שהובילו אותו למסקנה חיובית:
היגיון עסקי: השופט קבע כי גרסת הנתבעת, לפיה פעלה כ"מתנדב" בארגון הסכם עבור שייקה אלה מבלי להבטיח לעצמה טובת הנאה, "אינה מקובלת בעולם עסקי רגיל".
פער רווחים עצום: הסכם הבנייה בין העמותה לשייקה אלה עמד על 100 מיליון ש"ח, בעוד שהסכם המשנה עם חברת "מידה טובה" עמד על 80 מיליון ש"ח בלבד, מה שהותיר רווח פוטנציאלי של 20 מיליון ש"ח לשייקה אלה. השופט תהה כיצד ייתכן שהנתבעת, שלפי דבריה הביאה "תשורה" זו, הסכימה לצאת מהתמונה ללא כל תמורה.
תשלום מיליון השקלים: השופט ראה בתשלום זה, שהועבר משייקה אלה לנתבעת, את הראיה המכרעת. הוא דחה את ההסברים של הנתבעת ושל שייקה אלה ("שמירה על שקט תעשייתי") כבלתי הגיוניים, במיוחד לאור העובדה ששייקה אלה הייתה על סף קריסה כלכלית. יתרה מכך, השופט הצביע על סתירות מהותיות בין עדותו של משהור לעדותו של שייקה אלה בנוגע לנסיבות התשלום, מה שחיזק את המסקנה כי "מסתבר יותר, כי הוא היווה בנסיבות העניין תמורה (או חלק ממנה), ששולמה לנתבעת עבור חלקה בהבאת הפרויקט לשייקה אלה".
לאור כל אלה, פסק השופט כי התנאי לקבלת "תמורה כלשהי" התקיים, ולכן הנתבעת חייבת במלוא סכום העמלה שנותר. עם זאת, השופט מתח ביקורת על התובעים, שבתצהיריהם הראשונים מסרו תמונה עובדתית חלקית ומוטעית לגבי השתלשלות האירועים. בשל כך, ועל אף שקיבל את התביעה במלואה, הוא פסק לטובתם הוצאות משפט מופחתות בסך 15,000 ש"ח בלבד.
ת"א 21294-04-22
