ביהמ"ש: בנק רשאי להגביל חשבון של אוליגרך ישראלי-רוסי בשל סנקציות זרות; אך לא להקפיאו לחלוטין ללא שימוע
פסק דין תקדימי קובע כי מדיניות ניהול הסיכונים של בנק היא שיקול סביר להטלת מגבלות, במיוחד כשהלקוח מבקש לשנות מהותית את אופי הפעילות בחשבון לאחר הטלת הסנקציות. עם זאת, נמתחה ביקורת על התנהלותו הראשונית של הבנק, שהקפיא את החשבון במלואו באופן מיידי
פסק דין תקדימי ומקיף של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שניתן ב-3 בספטמבר 2025, דחה בעיקרה את תביעתו של איש העסקים הישראלי-רוסי דוד דוידוביץ' נגד בנק הפועלים, וקבע כי הבנק רשאי להמשיך ולהטיל מגבלות משמעותיות על חשבונו בעקבות הכללתו ברשימות סנקציות בריטיות וקנדיות. השופט גרשון גונטובניק קבע כי החלטת הבנק, שנועדה לנהל את סיכוניו בזירה הפיננסית הבינלאומית, עומדת במבחן "הסבירות הכלכלית", במיוחד לאור רצונו של דוידוביץ' להפוך את חשבונו הפרטי והשולי לחשבון עסקי מרכזי שיקלוט עשרות מיליוני דולרים. עם זאת, בית המשפט מתח ביקורת חריפה על התנהלותו הראשונית של הבנק, שהקפיא את החשבון באופן מוחלט ומיידי וללא כל הודעה מוקדמת, וקבע כי צעד זה לא היה ראוי.
הסאגה המשפטית החלה באפריל 2022, לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה, אז החליטה ממשלת בריטניה, ובעקבותיה גם קנדה, להטיל סנקציות על דוידוביץ'. הסיבה הרשמית לסנקציות הייתה קשריו העסקיים ההדוקים עם האוליגרך רומן אברמוביץ', הנחשב למקורב לממשל הרוסי. דוידוביץ', אזרח ישראלי ורוסי שהונו מוערך במאות מיליוני דולרים, החזיק חשבון פרטי בבנק הפועלים במשך שנים רבות, עם היקף פעילות מצומצם יחסית של מיליוני שקלים בודדים.
כאשר נודע לבנק הפועלים על הכללתו של דוידוביץ' ברשימות הסנקציות, הוא נקט בצעד דרסטי והקפיא באופן מיידי ומוחלט את כל הפעילות בחשבונו. דוידוביץ' גילה על כך במקרה, כשניסה למשוך כספים בכרטיס האשראי שלו בעת שהותו בלטביה, והכרטיס נבלע בכספומט. פעולה חד-צדדית זו, שנעשתה ללא כל אזהרה או מתן זכות טיעון, עמדה בבסיס חלק מתביעתו.
לאחר פנייתו של דוידוביץ' לבית המשפט, רוככו המגבלות במסגרת הסכמות וצו מניעה זמני. אולם, המחלוקת העקרונית נותרה בעינה: דוידוביץ' טען כי מאחר שמדינת ישראל לא אימצה את הסנקציות המדוברות, אין כל הצדקה חוקית לפגיעה בזכויותיו כאזרח על ידי בנק ישראלי. הוא ביקש מבית המשפט להורות לבנק להסיר את כל המגבלות ולאפשר לו להעביר לחשבונו עשרות מיליוני דולרים ממכירת נכסים ברוסיה, ולהפוך את החשבון לבסיס לפעילותו העסקית הגלובלית. לטענתו, "סיכון" אינו מילת קסם, ועל הבנק מוטל הנטל להוכיח חשש ממשי וקונקרטי, ולא חשש ערטילאי, המצדיק פגיעה כה קשה בלקוח.
מנגד, בנק הפועלים טען כי דרישתו של דוידוביץ' מהווה ניסיון לשנות באופן מהותי את אופי החשבון ולהעביר את הסיכון אליו כתפי הבנק. הבנק הדגיש כי הוא פועל בזירה פיננסית גלובלית וחיוני עבורו לשמור על יחסים תקינים עם בנקים קורספונדנטים (בנקים זרים שדרכם עוברות העברות בינלאומיות). היענות לבקשת דוידוביץ', כך נטען, עלולה לחשוף את הבנק לסיכונים אדירים – החל מסיכון מוניטין חמור וכלה בניתוק קשריו עם אותם בנקים, שעלולים לראות בו גוף המסייע לעקיפת סנקציות בינלאומיות.
השופט גונטובניק ניתח את הסוגיה בהרחבה וקבע כי על הבנק, כגוף המספק "שירות חיוני" לציבור, מוטלת חובה מוגברת. הוא דחה את הגישה הגורפת של הבנק לפיה די בהכללת לקוח ברשימת סנקציות כדי להצדיק סירוב למתן שירות, והבחין באופן ברור בין רשימות סנקציות פוליטיות-מדיניות לבין "רשימות שחורות" של חשודים בהלבנת הון או מימון טרור. לדבריו, הכללה ברשימת סנקציות פוליטיות אינה מעידה בהכרח על פגם בהתנהלותו הכלכלית של הלקוח, ולכן מחייבת בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו.
במקרה הספציפי של דוידוביץ', קבע השופט כי השינוי הדרמטי שביקש לבצע באופי החשבון – מחשבון פרטי עם פעילות בהיקף 4 מיליון ש"ח בשנה לחשבון עסקי שינועו בו עשרות מיליוני דולרים – הוא הגורם המכריע. שינוי כזה, קבע, "מעצים את הסיכון שהבנק חושש ממנו לפיו הוא עלול להיתפס כמי שנותן יד לעקיפת הסנקציות, וסירובו להסיר את המגבלות… הוא סביר". בכך, אימץ בית המשפט את מבחן ה"סבירות הכלכלית", הנותן לבנק מרחב שיקול דעת בניהול סיכוניו, כל עוד החלטותיו אינן חורגות ממתחם הסבירות.
עם זאת, השופט קיבל את טענתו של דוידוביץ' בנוגע להתנהלות הראשונית של הבנק. "הסיכונים עליהם הצביע לא הצדיקו הקפאה מיידית של החשבון על כל רכיביו וחלקיו", כתב השופט בפסק הדין. "על הבנק – כמספק שירותים חיוני – להקפיד לנהוג בפרוצדורה נאותה… עובר להקפאה המלאה של החשבון היה מקום לבוא בדברים עם התובע. כזאת לא נעשה".
בסופו של דבר, התביעה נדחתה בעיקרה, והמגבלות הקיימות על החשבון נותרו על כנן: נאסר על דוידוביץ' להעביר כספים מחו"ל לחשבון, והעברת כספים מהחשבון לחו"ל הוגבלה לצרכים אישיים בלבד. עם זאת, הותר לו להשתמש בכספים הקיימים בחשבון לפעילות מסחרית בתוך ישראל (בכפוף לאישור הבנק) ולהשתמש בכרטיס חיוב לצרכים אישיים בארץ ובחו"ל תחת מגבלה יומית. בשל דחיית עיקר התביעה, חויב דוידוביץ' לשאת בהוצאות המשפט של הבנק בסך 80,000 ש"ח, סכום שהוגדר "מתון" לאור הפגם בהתנהלותו הראשונית של הבנק והיות הסוגייה תקדימית.
ת"א 8487-05-22
