נדחתה בקשה לביטול פסק בוררות שהפך זיכוי של 1.2 מיליון שקל לחוב של 1.1 מיליון שקל
לאחר סכסוך עסקי שנמשך למעלה מעשור וכלל שרשרת הליכים משפטיים, בית המשפט המחוזי בתל אביב אישר פסק בוררות ששינה באופן דרמטי את תוצאת ההתחשבנות בין שותפים לשעבר. השופטת יהודית שבח דחתה את טענות המבקשים וקבעה כי הבקשה לביטול הפסק אינה אלא "ניסיון נוסף לדחות את הקץ"
בפסק דין חריף ונוקב, שניתן ביום 18 במאי 2025 , שמה השופטת העמיתה יהודית שבח מבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו סוף לסאגה משפטית וחשבונאית ארוכת שנים בין שותפים עסקיים לשעבר. השופטת דחתה בקשה לביטול פסק בוררות, ואישרה את חיובו של איש העסקים עופר יעקובי וחברת "עניאל אחזקות בע"מ" שבבעלותו, בתשלום של למעלה מ-1.1 מיליון שקלים לחברת "מכנו-דין בע"מ". החלטה זו מגיעה לאחר מהפך דרמטי, שכן טיוטה מוקדמת של פסק הבוררות קבעה דווקא כי יעקובי זכאי לסכום של כ-1.2 מיליון שקלים.
תחילתו של הסכסוך בשנת 2012, אז החליטו השותפים בחברת "מכנו-דין", מר עופר יעקובי (שהחזיק ב-49% מהמניות באמצעות חברת עניאל ) ומר אורי תגר ז"ל, לסיים את שיתוף הפעולה ביניהם. הצדדים הסכימו לבצע התחשבנות סופית לגבי פעילותם המשותפת בין השנים 2006-2011 , וחתמו על הסכם בוררות לבירור המחלוקות החשבונאיות. אלא שמה שהיה אמור להיות הליך חשבונאי פשוט, הפך ל"שרשרת ארוכה וחריגה של התדיינויות משפטיות שנפרשו על פני שנים רבות ושלא הסתיימו עד עצם היום הזה", כלשון פסק הדין.
לתפקיד הבורר מונה רואה החשבון משה שוורץ. הליך הבוררות ארך שנים ארוכות, ובמרץ 2023 הוציא הבורר טיוטת פסק שהיממה את הצדדים: היא קבעה כי יעקובי ועניאל זכאים ליתרת זכות של 1,206,833 שקלים (נומינלי). בעקבות הטיוטה, דרשה חברת מכנו-דין את פסילת הבורר, וההליך נתקע. יעקובי פנה לבית המשפט, אשר הורה לבורר בינואר 2024 להשלים את מלאכתו ולהוציא פסק סופי, תוך שהוא רשאי לשנות את הטיוטה כראות עיניו.
ואכן, ב-28 בנובמבר 2024, חל המהפך. בפסק הבוררות הסופי, הפך הבורר שוורץ את הקערה על פיה וקבע כי דווקא על יעקובי ועניאל לשלם למכנו-דין סך של 1,107,643 שקלים (נומינלי). פסק זה הוא שעמד בבסיס הבקשה לביטול שהגיש יעקובי לבית המשפט.
בבקשתו, טען יעקובי כי הבורר לא הכריע בכל העניינים שנמסרו להכרעתו, ואף ציין זאת בעצמו בפסק. לטענתו, החלטה שיפוטית קודמת, שכונתה "ההחלטה המרחיבה", אפשרה לו להעלות "כל טענת הגנה שימצא לנכון" במסגרת הבוררות, אך הבורר התעלם מטענות אלו. טענות אלו כללו סוגיות כמו הדדיות בזכויות משיכה מהחברה, תשלום פיצויים, משיכות חד-צדדיות וירידת שווי חלקו בחברה. עוד נטען כי הבורר דחה באופן לקוני בקשה לתיקון טעויות חישוב מהותיות שנפלו בפסק.
מנגד, טענה מכנו-דין כי הבוררות הייתה אמורה לעסוק בנושאים חשבונאיים מוגבלים בלבד , וכי יעקובי מנסה להרחיב את היריעה באופן מלאכותי. לשיטתה, רשימת הנושאים שלכאורה לא הוכרעו, הוכנסה לפסק הבוררות כ"תרגיל" של רואה החשבון מטעם יעקובי בדרישה מהבורר לציין נושאים חדשים שהועלו בסוף ההליך, וזאת במטרה לייצר עילה עתידית לבקשת ביטול.
השופטת שבח קיבלה את עמדת מכנו-דין במלואה ודחתה את כל טענותיו של יעקובי. היא קבעה כי מסגרת הבוררות הייתה תחומה ומצומצמת לסוגיית ההתחשבנות החשבונאית בלבד. השופטת פירשה את "ההחלטה המרחיבה" באופן מצומצם וקבעה כי היא אפשרה ליעקובי להעלות טענות הגנה רק כנגד תביעות ספציפיות שהוסיפה מכנו-דין להליך, ולא כפתח להעלאת כל טענה חדשה מכל סוג שהוא.
יתרה מכך, השופטת קבעה כי חלק מהנושאים שיעקובי טען שלא נדונו, כלל לא היו בסמכות הבורר או שכבר הוכרעו בהליכים נפרדים. כך למשל, תביעתו של יעקובי לקבלת פיצויי פיטורין ממכנו-דין נדחתה בעבר בפסק דין חלוט של בית הדין הארצי לעבודה, אשר מצא כי "יעקובי הפר באופן חמור וביודעין את חובת האמון המוגברת החלה עליו". השופטת אף כינתה את רשימת הנושאים שלא הוכרעו כביכול "תעתוע" שנועד להניח תשתית לבקשת הביטול.
בסיכום דבריה, קבעה השופטת כי בקשת הביטול "אינה אלא ניסיון נוסף לדחות את הקץ לסיום ההתדיינות הנמשכת זה יותר מעשר שנים". היא דחתה את הבקשה, אישרה את פסק הבוררות וחייבה את יעקובי ועניאל בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 75,000 שקלים.
ת"א 19229-01-25
