עשרות שנות שימוש לא מקנות בעלות: נדחתה תביעת מכללת אתגר לקרקע בשווי מיליונים בבאר שבע
בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) על שלא רשמה שטח של 4 דונם על שם עמותה כפי שהתחייבה בהסכם משנת 1958, אך דחה בתוקף את ניסיונה של המכללה, שרכשה מהעמותה את הזכויות, לטעון לבעלות על 1,888 מ"ר נוספים שהוחזקו על ידה במשך עשרות שנים ללא בסיס חוקי. פסק הדין קובע כי "העובדה שהרשויות לא פעלו נגד השימוש בשטח הנוסף לאורך השנים… אינה יכולה ליצור זכות".
בפסק דין עקרוני שניתן ב-3 ביולי 2024, דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את תביעתה של "מכללת אתגר הדרכות בע"מ" לקבל בעלות על שטח נוסף של 1,888 מ"ר במקרקעין בבאר שבע, מעבר לשטח המקורי שרכשה. השופט יעקב דנינו קבע כי החזקה ממושכת במקרקעי מדינה, גם אם נמשכה עשרות שנים, אינה יוצרת זכויות קנייניות, ומתח ביקורת על התעקשותה של המכללה לנהל את ההליך עד תומו, גם לאחר שהעדים שהיא עצמה זימנה הפריכו את טענותיה המרכזיות.
סאגת המקרקעין החלה עוד בשנת 1958, כאשר עמותת "נשי אמי"ת" רכשה מרשות הפיתוח (הגוף שקדם לרשות מקרקעי ישראל) מגרש בשטח של 4,000 מ"ר בבאר שבע, במטרה להקים עליו בית ספר מקצועי. על אף שהעמותה עמדה בהתחייבויותיה והקימה את המוסד החינוכי, רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) מעולם לא השלימה את חובתה החוזית לרשום את הקרקע על שם העמותה, מחדל שנמשך 66 שנים.
בפועל, מאז הקמת בית הספר, החזיקה העמותה לא רק ב-4,000 המטרים שרכשה, אלא בכל החלקה, ששטחה הכולל הוא 5,888 מ"ר. המחלוקת המשפטית התמקדה באותה יתרה של 1,888 מ"ר, המכונה "השטח הנוסף". בשנת 2012, מכרה עמותת נשי אמי"ת את זכויותיה במקרקעין למכללת אתגר, אשר פתחה במאבק משפטי במטרה להכיר בבעלותה על החלקה כולה.
התביעה, שהוגשה על ידי מכללת אתגר העלתה שורה של טענות יצירתיות. הטענה המרכזית הייתה כי הרישום "4,000 מ"ר" בהסכם המקורי משנת 1958 נבע מ"טעות סופר", וכי הכוונה מלכתחילה הייתה להקצות לעמותה את כל השטח. לחלופין, נטען כי התנהגות הצדדים לאורך השנים, כלומר שתיקתה של רמ"י אל מול השימוש בשטח הנוסף, שינתה את ההסכם המקורי. המכללה אף טענה ל"חזקת השנים" – התיישנות רוכשת המקנה בעלות מכוח החזקה ממושכת ונוגדת – וכן לזכאות לרכוש את השטח הנוסף ללא מכרז.
מנגד, רשות מקרקעי ישראל טענה כי דין התביעה להידחות על הסף, בין היתר בשל התיישנות. לגופו של עניין, רמ"י הדגישה כי ההסכם המקורי וכל המסמכים הנלווים אליו, לרבות בקשתה המקורית של עמותת נשי אמי"ת, מדברים באופן מפורש על 4,000 מ"ר בלבד. לשיטתה, השימוש בשטח הנוסף היה לא חוקי ואינו יכול להצמיח כל זכות.
נקודת המפנה הדרמטית במשפט הגיעה מעדותם של שני עדים מרכזיים שזומנו דווקא על ידי התביעה עצמה. עו"ד חגי שמואלי, שייצג את עמותת נשי אמי"ת במשך שנים, ומר נפתלי אלון, מנהל בעמותה, העידו שניהם באופן ברור כי העמותה ידעה תמיד שזכויותיה מוגבלות ל-4,000 מ"ר בלבד. מר אלון אף חשף כי נציג מכללת אתגר ביקש מהעמותה, טרם הרכישה, לפעול לרכישת השטח הנוסף מרמ"י – מה שמוכיח כי גם המכללה ידעה שהשטח אינו בבעלות העמותה. השופט דנינו קבע כי עדויות אלו שומטות את הבסיס מתחת לתביעה כולה.
בפסק הדין המפורט, דחה השופט דנינו את כל טענות המכללה בזו אחר זו. הוא קבע כי הטענה ל"טעות סופר" סותרת את המסמכים מזמן אמת וכי "ההשתלשלות העובדתית הכרונולוגית מלמדת בבירור כי הצדדים סברו וגמרו כי הממכר יתייחס ל-4,000 מ"ר בלבד". גם הטענה לבעלות מכוח "חזקת השנים" נדחתה, תוך שהשופט מבהיר כי דוקטרינה זו אינה חלה ביחסים שבין הפרט למדינה במקרקעין מוסדרים.
השופט התייחס בחומרה למחדלי הרשויות וקבע כי העובדה שהן לא פעלו נגד השימוש הלא חוקי במשך עשרות שנים אינה יוצרת זכות יש מאין. "יש להצר על כך שהנתבעת לא קיימה את חובתה בהסכם משנת 1958", כתב, אך הוסיף: "ברי כי העובדה שהרשויות לא פעלו נגד השימוש בשטח הנוסף לאורך השנים, בו בזמן שנשי אמי"ת ומכללת אתגר נהנו ממחדלי הנתבעת לאורך עשרות שנים, אינה יכולה ליצור זכות עבורן".
בסופו של דבר, התביעה נדחתה. עם זאת, השופט הורה לרמ"י לפעול בתוך תשעה חודשים לביצוע ההליכים התכנוניים הנדרשים לרישום זכותה של נשי אמי"ת (וכעת של מכללת אתגר) בשטח המקורי של 4,000 מ"ר. בשל התעקשותה של המכללה לנהל את ההליך "עד תומו" על אף שהתברר כי טענותיה חסרות יסוד, היא חויבה בהוצאות משפט בסך 30,000 שקלים לטובת המדינה.
ת"א 16682-12-21
